עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרהורי סכסוך (ג)


 

הרהורי סכסוך (ג)

מאת עזרא דלומי, 26/5/2011

 

המעבר מפתרון צודק לבעיית הפליטים למימוש זכות השיבה, הוא המעבר מפתרון שתי מדינות לאום, אל ביטולה של מדינת ישראל. "זוכרות" כבר שם

 

זה היה לפני כשנה, במאי 2010, ביער עמינדב, דרומית מערבית לירושלים. התקיים שם "פסטיבל אקטיביזם" לנושא חברה, סביבה וזכויות אדם. ארגונים מארגונים שונים ועמותות מעמותות שונות הציבו דוכנים, הפיצו חומר הסברה, הציגו סרטונים, וארגנו דיונים. הצטרפתי לדיון שהתקיים במתחם של עמותת "זוכרות". בעת ההיא התנהל ויכוח בעיתונות סביב פעילותה של העמותה בסימון כפרים ערביים שנחרבו במלחמת השחרור והדיון עורר את ענייני. "אנחנו פועלים כדי להכשיר את הקרקע בלבבות הציבור בארץ, לחזרת הפליטים הפלסטינים לשטחי ישראל", הסבירה נציגת העמותה, כשהיא מפרטת את הסיבות והנימוקים ומצביעה על ההכרח לכפר על עוול הגירוש של 1948, שבלעדיו לא יהיה שלום. היו לה גם הסברים איך והיכן ישוכנו הפליטים השבים ושהבעיה איננה המקום, כי אם הרצון, שהרי יש מספיק מקום לכולם בשטחי הקו הירוק.

***

הדברים איששו את מחשבותיי אודות פעילות העמותה: פרויקט סימון הכפרים הערביים של "זוכרות" איננו מטרה לעצמה - לציין שפעם היו כאן כפרים ערביים - אלא אמצעי לתכלית אחרת: להחזרת יושביהם, על צאצאיהם, אל תוך גבולות 1967; לממש הלכה למעשה את השיבה הפלסטינית. לא רק "זכות שיבה", אלא שיבה בזכות. הדבר הזה נאמר באתר של העמותה בהמשך להסבר ש"המטרה של זוכרות היא להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב, ועל הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה".

 

לקחת אחריות, כלומר להסכים לחזרתם. האחריות לא חלה על מי שדחו את תכנית החלוקה משנת 1947; האחריות איננה של מי שסירבו כעבור שנים למתווה קלינטון, להצעות אולמרט, לנוסחאות שעלו וירדו בטאבה, האחריות כולה היא על ישראל. יש כאן תעתוע: רוב הסיבות המוצגות לדחייה הפלסטינית הן שישראל לא הציעה די בשטחי הגדה והרצועה, בעוד הוויכוח האמיתי הוא על שטחיה שלה.

 

ובכלל, גם אם אולמרט הציע 98% מן השטח ולא 100% - והוא, גם עפ"י עדותו של צאא'ב עריקאת, "נתן 100%" - מנהיג פרגמאטי היה אומר לעצמו: 98% זה הרבה יותר טוב מן המצב הקיים שאין כלום; כך עשה בן גוריון ב-1947 כשקיבל מן האו"ם מדינת קנטונים יהודית. אלא שב"זוכרות" הבינו שהצד הפלסטיני לא מדבר על אחוז יותר או פחות; הוא מדבר על שטחי 1948. ב"זוכרות" לא עוסקים במסכי עשן, שם מציגים את הדרישה הפלסטינית ללא תחפושת ומשווקים אותה.

 

יצוין, ולא כהערת אגב, שהחלטות מועצת הביטחון 237 ו-242 משנת 1967 והחלטה 338 משנת 1973 - המחייבות ביחסי ישראל עם הפלסטינים ושהסכמי אוסלו עליהם חתמו הצדדים מעניקים להן תוקף מחייב - קוראות להסדר צודק של בעיית הפליטים. הן אינן מזכירות כלל את זכות השיבה. בהחלטת העצרת הכללית 194 (סעיף 11) משנת 1948, שעליה מסתמכים הפלסטינים, נכתב שהפליטים יורשו לשוב לבתיהם בהקדם, לצד פתרונות אחרים, כגון פיצויים, כחלק מסיום הסכסוך. המונח "זכות" [השיבה] לא מופיע שם. ואגב להחלטה 194 כולה התנגדו מדינות ערב, ובעיקר הפלסטינים, משום שהיא מכירה במדינת ישראל. אבל איך אמר צאא'ב עריקאת: "...בקמפ דייוויד הגיעו ל-90% והיום [עם אולמרט] הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר?".

***

רוח התקופה, עיקשותם, סבלנותם ואורך רוחם של אנשים - יהיו שיקראו לזה "מציאות החיים", חזקים לעתים מכל תקנון או אמנה, מכל 242 או 338. וכשצד אחד, הפלסטיני, חש שרוח הזמן נושבת בגבו וכשאצל הצד השני, הישראלי, מתערערת האמונה בצדקת הדרך - יש כמובן ויכוח על "מהי הדרך" - זה מעורר דאגה. באמרי ערעור על צדקת הדרך אינני מתכוון לוויכוח אודות סיום הכיבוש, אלא לאמירות הנשמעות, ולא רק בקרב "זוכרות", על אחריותנו הגורפת לנושא הפליטים, מבלי להבין שההבדל בין הסדר צודק לבעיית הפליטים, לבין זכות השיבה של כל פליט ופליט, כדרישת הפלסטינים, הוא תהומי. "פתרון צודק" הוא עניין למו"מ פוליטי; על זכויות אין מו"מ. מי שיכול לוותר עליהן הוא בעל הזכות לבדו, אפילו לא נציגיו, עפ"י גרסת הפלסטינים. המעבר מהסדר צודק שיסכימו עליו הצדדים ככתוב בהחלטה 242 לבין מימוש זכות השיבה, הוא מעבר מפתרון של שתי מדינות לאום לפתרון שיביא לביטולה של מדינת ישראל. "זוכרות" כבר שם.

 

מאמר שלישי

למאמר הראשון בסדרה
למאמר השני בסדרה
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
26/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו