עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרהורי סכסוך (ב)


 

הרהורי סכסוך (ב)

מאת עזרא דלומי, 25/5/2011

 

עניין זכות השיבה ניטע והושרש כל-כך חזק, עד שגם מנהיג פלסטיני הרוצה לסגת ממנו לא יעשה זאת מחשש שייאבד את הלגיטימיות שלו

 

חיים שור המנוח סיפר לי, בשיחה שהייתה בינינו, שכאשר היה עורך "ניו אאוט לוק", ירחון השמאל באנגלית אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת, הוא ביקר במשרדי אש"ף בניו-יורק ונפגש עם פלסטינים צעירים, ילידי ארה"ב, שעבדו במשרד. הוא שאל צעירה אחת "מאיפה את"? היא השיבה "אני מיפו"; צעיר אחר אמר "מעכו"; שלישית אמרה "מרמלה" וכך הלאה. "הבנתי איפה העניין תקוע", הוא אמר לי, "זה לא רק ויכוח על הגדה והרצועה". שהרי בן להורים ישראלים שעזבו את תל-אביב ונולד בשיקגו לא יאמר אחרי עשרים שנות חיים באמריקה "אני מתל-אביב". עבדכם לא יאמר אחרי ששים שנות חיים בישראל "אני מבגדאד" למרות שנולדתי שם.

 

מבחינה זאת, שימור תודעת הפליטות אצל הפלסטינים הוא סיפור הצלחה גדול. אין בדורות האחרונים פליטים ששומרו במצבם - חלקם הגדול פיזית, רובם ככולם תודעתית - במשך עשרות שנים. לרובם נמצא פתרון במקום מושבם או במסגרת חילופי אוכלוסין כלשהם. עניין הפליטים גם מסביר מדוע אש"ף - הארגון לשחור פלסטין - קם ב-1964, כשעוד לא היו "השטחים". הפליטות היא עניין לשטחי 1948, לא למה שנכבש ב-1967.

 

במצב דברים זה, עניין זכות השיבה הפך לנושא כמעט דתי. אתוס העוול והצורך בהשבת הדברים למקומם טופח והוזן, תוך מניעת האפשרות לתקנו וליישבו כפי שיושבו עשרות מיליוני פליטים בדורות האחרונים ברחבי העולם. הוא טופח, דושן והועצם עד שקיבל מימדים של קדושה. כיום, גם חלק מערביי ישראל דבקים בו.

 

כיצד נוצר זרם דתי? ישנו אירוע היסטרי - עוול, התגלות, מאבק - שמקבל מימדים מיתיים, מתודלק ע"י סוכני הדת וההיסטוריה והופך לתעודת זהות תודעתית. מבחינה מסוימת אפשר לומר שכך נוצרה "השיעה" ויריבותה עם הסונה. היה מאבק על מורשתו של מוחמד לאחר לכתו. צד אחד חש שהירושה נגנבה ממנו ועל בסיס זה קם זרם דתי מקופח שממשיך לתבוע את בכורתו - השיעה. ולך תשכנע את הזרם השיעי שיעשה סולחה עם הסונה, שעברו הרבה שנים, שלא כל דבר ניתן להשיב למקומו המדויק, ושאי אפשר לכפר על עוול בעוול אחר... זהו כוחן ואימתן של דתות ואמונות. לא רק אצל המוסלמים.

 

עניין השיבה נעשה לסוג של דת שהוויתור עליה יחשב לכפירה וטריפה. וכמו שאדם האוכל כשר ואדם האוכל טריפה לא יגיעו לפשרה לפיה כל אחד אוכל קצת כשר וקצת טריפה, גם כאן נראה שאין מצב של פשרה. נראה שהפלסטינים לא יתפשרו על נושא הפליטים. זהו עניין ליבה עבורם. מזה אין להסיק שצריך את ארץ ישראל השלמה - לא צריך כי זה לרעתנו; מכאן לא צריך להסיק שלעולם לעולם-לעולם נאכל חרב. מה שצריך להסיק הוא שהסכסוך הישראלי פלסטיני איננו רק על עניין של שטחים, הוא עניין של בעלות על שטחי 1948 ושבשלב זה לא ייתכן שלום, אלא בעיקר הסדרים.

 

עניין השיבה ניטע והושרש כל-כך חזק, עד שגם מנהיג הרוצה לסגת ממנו לא יעשה זאת מחשש שייאבד את הלגיטימיות שלו, אם לא את קיומו ממש. "מה זה", יאמרו לו הפליטים, "ששים שנה השארתם אותנו במחנות תוך הבטחה שנחזור ועכשיו הכל כלאם פאדי?" לא במקרה, כמה ימים לאחר החתימה על הבנות ז'נבה, שיגר ערפאת את עוזרו האני אל-חסן למחנה הפליטים ברשאדייה שבלבנון, כדי לומר להם שבז'נבה לא נעשה כל ויתור על זכות השיבה (אל-נהאר, לבנון, 9.12.2003), למרות הבטחות הצד הישראלי שהושג ויתור כזה. ככל הידוע, ישנם שני אנשי ציבור פלסטיניים שאמרו בגלוי שצריך להיפרד מן החלום הזה: סרי נוסייבה וזיאד אבו זיאד, שניים שלא נמצאים בעמדת השפעה. האמת כטרגדיה.

 

מאמר שני

למאמר הראשון בסדרה
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
25/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו