עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרהורי סכסוך (א)


 

הרהורי סכסוך (א)

מאת עזרא דלומי, 24/5/2011

 

הסכסוך בין הפלסטינים לבינינו הוא קודם כל על נושא שיבת הפליטים. מה שהיה ידוע אך מודחק, נחשף לעין כל. מאמר ראשון

 

מבחינה מסוימת אפשר לומר "סוף-סוף". זה לא סוף-סוף נעים, אבל זהו סוף-סוף אותנטי, המבהיר את התמונה; "סוף-סוף" שמסיר מסכות מן העילה הראשית לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וממה שעומד בינינו לביניהם: שיבת הפליטים לשטחי 1948. "סוף-סוף", משום שהגדרה נכונה של בעיה מהווה לעתים חצי פתרון, גם אם ה"חצי הפתרון" מלמד, ככל הנראה, שבעתיד הקרוב אין פתרון. בוודאי לא פתרון של שלום מן הסוג שמייחלים לו. עצוב, אבל זהו המצב. זו בעיה המתכנסת למה שקרוי "משחק סכום אפס" שבו רווח של הצד האחד הוא הפסד של הצד השני.

 

נושא הפליטים הוא בעיה שמבחינת הפלסטינים לא תבוא על פתרונה, גם אם ישראל תחזור לגבולות 1967 - עם או בלי תיקונים - וגם אם יימצא הסדר ראוי בירושלים. זאת הסיבה מדוע לא הושג הסכם בטאבה; מדוע הפלסטינים דחו את מתווה קלינטון; מדוע דחו את הצעות אולמרט, מדוע הם הולכים עתה לעצרת האו"ם: לא משום שלא ניתן היה להגיע לפתרון טריטוריאלי, אלא משום שלפתרון טריטוריאלי כזה, בינם לבין ישראל, הייתה נלווית דרישה ישראלית להכרזה על סוף הסכסוך וקץ התביעות, באופן שהיה סותם את הגולל על נושא שיבת הפליטים. מדינה פלסטינית שתעניק להם עצרת האו"ם, לא במסגרת הסדר שלום עם ישראל, תותיר את בעיית הפליטים פתוחה להמשך המסע למען השיבה.

 

הפליטים הם הסיבה לכך שבשיחות טאבה, שם היה הייצוג הישראלי יוֹני שביוֹני - לא הושג הסכם. לימים, הודה שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, בכנות ראויה לציון, שהסיפור על או-טו-טו הסכם שעמד להיחתם שם ("היו חסרים לנו שבועיים", אמר יוסי ביילין) לא היה אמיתי ונועד לשרת את תעמולת הבחירות שעמדו אז בפתח (הארץ", 31.5.2002). במסמך הפלסטיני לשיחות טאבה, נכתב: "בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 194, לכל הפליטים הרוצים לשוב לבתיהם בישראל ולחיות בשלום עם שכניהם, יש זכות לעשות כן. כל פליט יממש את זכותו לשיבה בדרכים שנקבעו בהסכם" (אל-אתחאד, 9.11.2001). זה לא משהו שניתן היה להתקרב אליו כדי לגשר על פערים. ואת זה שיווקו לנו כ"או-טו-טו הסכם".

 

המסמך הזה מסביר מדוע דחה ערפאת את מתווה קלינטון שהציע פחות או יותר את מה שאובמה מציע היום, ומדוע דחו אבו-מאזן וצאא'ב עריקאת את הצעותיו של אהוד אולמרט. בראיון ליומון הירדני אל-דוסתור (25.6.2009), הודה עריקאת שאולמרט הציע למעשה נוסחה של חזרה לגבולות 1967 ושהנציגים הפלסטינים דחו אותה, מכיוון שהזמן פועל לטובתם. וכך אמר עריקאת: "בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דייוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין-הבין-לאומי או על הצדק."

 

לדבריו, "לפליט שמורה הבחירה לחזור לשטח ישראל, לחזור לפלסטין או להישאר במקומו ולכל סעיף יש פיצוי. לא שיבה או פיצויים אלא שיבה ופיצויים..." (התרגומים - של מכון ממרי). איזה נציג ישראלי לגיטימי יוכל לקבל זאת? מצד שני נראה כי מעבר לכל הניסוחים והפיתולים, זהו רף דרישות פלסטיני עקבי למדי. אין ירידה ממנו. הוא העומד מאחורי התמיכה הפלסטינית ב"פתרון שתי המדינות". לעולם לא "שתי מדינות לשני עמים". הכרה בשני עמים פירושה שיש עם יהודי עם זכויות לאומיות. הוויכוח על "שטחים שתמורת שלום" הוא תפאורה של הדבר האמיתי – נושא הפליטים – אשר מונע פתרון של שטחים תמורת שלום.

 

הצעידות אל הגדרות, זו שהייתה ב"יום הנכבה" וזו שתהיה כנראה ב"יום הנכסה" (5.6, יום פרוץ מלחמת ששת הימים) מסמנות את המעבר מן התביעה למדינה פלסטינית עצמאית, אל התביעה לביטולה של מדינת ישראל כמדינות לאום יהודית. למען האמת, התביעה הזאת מעולם לא פסה, אבל עכשיו, כהמשך למהפכות הפייסבוק המתחוללות מסביב, ונוכח מצבה הבינלאומי הרעוע של ישראל, יורדת התביעה הזאת אל הרחוב, עושה אאוטינג, סוחפת עימה גם חלק מערביי ישראל ומכה בתודעה של אזרחיה היהודים.

 

המסקנה מכל זה איננה ארץ ישראל השלמה. ההתנחלויות, השלטון על עם זר, אינם לטובתנו, בלא קשר לוויכוח על זכות השיבה. מה שבעבר נחשב לנכס ולקלף מיקוח, הפך ברבות השנים לנטל ולתפאורה המכסה על הוויכוח האמיתי.

 

מאמר ראשון

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
24/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו