עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איפה טעינו, מה עשינו רע


 

איפה טעינו, מה עשינו רע

מאת עזרא דלומי, 17/5/2011

 

בראיון לא מאוד אופטימי מתייחס העיתונאי איתן הבר לסוגיות החוסן הלאומי, מצבה הביטחוני של ישראל, התרופפות הסולידאריות החברתית, הסכם אוסלו והסיכוי לשלום. "הקמטים אצלי במצח, מעידים על סימני דאגה", הוא אומר

 

בדרכי לראיון עם איתן הבר, על נושא החוסן הלאומי וכושר העמידה של ישראל, הרהרתי ביני לביני בשאלה מה היה קורה לו מלחמת השחרור הייתה פורצת היום, לא ב-1948. האם היה ניתן לנצח בה? האם דיווחים און ליין, על מאות הרוגים ביום לא היו מרפים את הידיים, שוחקים את המורל? האם הכריזמה של בן גוריון הייתה שורדת מצב שבו המנהיג חשוף על כרעיו וקרביו, לצילומי תקריב של כל עפעוף שיהוק ופאלולה? האם חברת פערים מופרטת כשלנו, הייתה מגלה את הלכידות הפנימית הנדרשת למאמץ מלחמתי מתמשך? וזה עוד לפני שעסקנו בצדקת הדרך, בתחושת היש או אין ברירה, בעורף שהפך לחזית וחוטף מטחי טילים שלא ידע בעבר. מה כל אלה עושים לחוסן הלאומי? שאלות מטרידות.

 

בענייני צבא, בטחון ופוליטיקה, איתן הבר (71), הוא אחד שראה הכל. כבן לבית רוויזיוניסטי, הוא החל את דרכו הציבורית ככתב צעיר בעיתון "חירות". בצבא הוא שירת ככתב ב"במחנה" ומשם, בשנת 1960, הוא הגיע ל"ידיעות אחרונות" והיה לכתב וצבאי ופרשן לענייני ביטחון במשך קרוב לשלושים שנה, עם גיחות לתפקידים בכירים בזירה הלאומית.

 

במהלך עבודתו העיתונאית היה הבר שותף לכתיבת כמה ספרים שזכו לתפוצה רבה ובהם "שנת היונה" על תהליך השלום עם מצרים (יחד עם זאב שיף ואהוד יערי) "ספר הצנחנים" ו"המרדף אחרי הנסיך האדום" (עם מיכאל בר זוהר), לכסיקון לביטחון ישראל (עם זאב שיף) ועוד. אבל יותר מאשר כתב ופרשן, הוא נצרב בתודעתנו כיועצו, יד ימינו ואיש סודו של יצחק רבין - כשר ביטחון (1985-1990) וכראש ממשלה ושר ביטחון (1992-1995). הוא כתב את רוב נאומיו של רבין, היה שותף למו"מ עם ירדן ולהכנת טקסי השלום ושלא בטובתו הוא היה זה שהודיע, בשם הממשלה, על מותו של רבין, בלילה הנורא ההוא, בנובמבר 1995, בפתח בית החולים איכילוב.

 

הפרידה מא"י השלמה

 

קריאה במאמריו של הבר תגלה שכמו מיקי איתן, דן מרידור, ציפי לבני, אהוד אולמרט ואחרים, שגדלו "במחנה הלאומי", על ברכי ארץ ישראל השלמה, גם הוא הניח את המקסימליזם מאחוריו, לטובת תמיכה בחלוקת הארץ ובקידום מעשה השלום. לדבריו, "אם לא נצליח בשנים הקרובות לכונן שלום לפחות עם מדינות העימות שסביבנו, תהיה חזות קשה מאוד לישראל. המנהיגות צריכה עיניים בראש ושכל בקודקוד כדי להבין שהזמן לא פועל לטובתנו. פעם שרנו, 'העולם כולו נגדנו והזמן פועל לטובתנו'. בולשיט!, כל יום שעובר, המצב נעשה יותר גרוע. במשך שנים הייתה כאן אווירה של 'אתה בחרתנו' ויש עוד המאמינים בכך. אני מאמין גדול באלוהים, אבל הוא צריך קצת עזרה. איזה 'פוש' קטן מלמטה. הבידוד הלאומי הגובר יביא אותנו למצבה של דרום אפריקה. גם שם הלבנים אמרו 'אתה בחרתנו' וגבה ליבם. עד שהעולם יצא נגדם. האמירות האלה אינן פשוטות עבורי. גדלתי בבית רוויזיוניסטי ונשלחתי לבי"ס הממלכתי-דתי 'בילו', שחלק גדול מבוגריו מהווה את שדרת המנהיגות של הציונות הדתית-לאומית. התחנכתי בתנועת נוער שהאמינה שעוד נבנה וילות על פסגת הרי אדום..."

 

איך מגדירים כושר עמידה לאומי?

"כושר עמידה לאומי הוא סך היכולות של כל מדינה לעמוד בלחצים פוליטיים לאורך זמן, בצורה שמאפשרת לאזרחיה להתקיים באופן סביר, לשמור על חייהם ולנצח בכל מלחמה שנכפית. זה נכון לכל מדינה, זה לא ספציפי לישראל”.

 

נסה להלביש את ההגדרה על מצבנו הנוכחי: התחזקנו? נחלשנו?

"מה שקרה הוא שהערבים - גם צבאות ערב, גם ארגוני הטרור - הפיקו לקחים, נכונים ברובם, אחרי מלחמת ששת הימים ולמעשה מאז ועד עכשיו הם סוגרים פערים מולנו, באיכות ובכמות. כבר במלחמת ההתשה היו בתוכנו ויכוחים גדולים סביב האמירה של עזר וייצמן ש'הטיל כופף את כנף המטוס'. בשונה ממלחמת ששת הימים, אחרי מלחמת ההתשה לא הייתה תחושה של ניצחון מוחץ. אח"כ באה הפתעת יום הכיפורים והמחישה זאת באופן הבוטה ביותר. אספר משהו אישי: שבוע אחרי מלחמת ששת הימים נסעתי לסואץ. בדרך ראיתי אלפי חיילים מצריים מתחננים למים, אלפי זוגות נעליים זרוקות, מאות מכוניות וטנקים מצריים שרופים. והנה, כשהגעתי לתעלה, הייתי עד לתקרית אש קשה. שאלתי את עצמי 'מה קורה, הרי מצרים הובסה, חייליה עוד לא נקברו וכבר הם יורקים אש כמו משוגעים.' התקרית הזאת זכורה לי במיוחד כי לא רחוק ממני נהרג שריונר, חב"דניק בשם גולומבוביץ'. כעבור שבועיים, שוב הייתי עד להתקפת מטוסים מצריים על שיירה שנסעתי בה ככתב צבאי. התחפרתי באדמה כדי להגן על עצמי. לא הבנתי מהיכן המיגים, הרי חיסלנו להם את חיל האוויר.. התחלתי להבין שהבור מתמלא מחולייתו. נכה, נהרוג ולעולם זה לא ייגמר. במדינות של עשרות מיליונים תמיד יימצא תחליף”.

 

אם תקריות אלה, במלחמת ההתשה, עוררו אצל הבר שאלות ותהיות, באה מלחמת יום הכיפורים והפכה את תמונת עולמו. כמו אצל רבים, גם עבורו היה זה קו שבר. "בשישי באוקטובר 1973", כך הוא מתאר, "ישבנו קבוצה של כתבים צבאיים מול ראש אמ"ן אלי זעירא ושמענו לפתע את האזעקה. כך נודע לכולנו שפרצה המלחמה. לאט-לאט התחלתי להבין את מחיר היוהרה. עד אז כתבתי מאמרים רוויי אופטימיות על רוח ישראל סבא, על צה"ל הגיבור, הייתי חלק מהאופוריה. אחד המאמרים החשובים שכתבתי לפני המלחמה התפרסם בידיעות וכלל תיאור כמעט מדויק של תכנית הפלישה המצרית. הייתי זוכה בפרס על המאמר הזה אלמלא הוא הסתיים במשפט: 'התכנית המצרית לא שווה דבר מול כוחו של צה"ל והיא תיכשל'. הנה, גם לי יש חלק בבתי הקברות הצבאיים”.

 

והמלחמה שינתה פניה

 

תפיסת הביטחון של ישראל התבססה על מלחמת תנועה שחתרה להשיג הכרעה מהירה, תוך העתקת שדה הקרב אל שטחו של האויב והרחקתו מן העורף הישראלי הצפוף. נראה כי מאז מלחמת המפרץ הראשונה ואחריה, במלחמת לבנון השנייה, נטרפו הכללים, כאשר מטחי טילים שוגרו אל חלקים נרחבים של הארץ. העורף הפך לחזית. לא קרבות תנועה, לא הכרעה מהירה, כמעט תמונת תשליל של תורת הלחימה על ברכיה גדלנו. האם סוג כזה של "מלחמת חפירות" איננו מעקר את היתרון שהעניקו לישראל חיל האוויר, השריון, הצנחנים?

 

"המלחמה שינתה את פניה לחלוטין" מסביר איתן הבר, "זה קשור להפקת הלקחים אצל הערבים. הם לא יכולים לנצח אותנו באוויר ולא בקווי החזית ולכן בחרו לדלג על כך ולהגיע ישירות, באמצעות ירי טילים, אל הנקודה החלשה שלנו - אל העורף. יצחק רבין ואחרים הבינו את הבעייתיות שבכך כבר במלחמת המפרץ הראשונה. הבריחה של חצי מיליון איש מגוש דן, הייתה עבורם הרבה יותר מסתם נטישה זמנית. שלמה (צ'יץ') להט, ראש עיריית תל-אביב ואלוף במילואים הבין את המשמעות וההשלכות האסטרטגיות שיש לבריחה הזאת ויצא נגדה בשצף קצף. היה ברור שהערבים ייראו זאת כנקודת תורפה וישתמשו בכך כדי לפגוע במורל וברוח הלחימה, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה וכפי שקורה בעזה. הערבים אכן שמים את הדגש על מערכי הטילים וזה משנה את התמונה”.

 

מה עושים?

"נחכה ונראה".

 

מה פירוש נחכה ונראה?

"נחכה ונראה".

 

אתה יודע משהו שאסור לאחרים לדעת?

"אני מניח שתהיה לנו תשובה”. (הראיון נערך לפני הפעלת "כיפת ברזל". לא ברור אם לכך כיוון הבר. ע.ד).

***

איתן הבר מכיר בכך שהתקשורת החדשה שינתה סדרי עולם. היא מביאה את המלחמה בזמן אמת אל תוך הבית, משפיעה על סדר היום הלאומי, על עיצוב התודעה וכיוצא מכך, גם על המורל. היא לא רק מדווחת על סדר היום, היא גם מעצבת אותו. ואולם, בניגוד לרבים מן העוסקים בתחום, סבור הבר ש"הדרך להילחם בצרות שממיטה התקשורת, היא לאו דווקא לזרום איתה. ראיתי איך רבין פעל ולמדתי ממנו. מתברר שכאשר יש דרך ומדיניות ואתה נצמד אליהן ומאמין בהן, שום תקשורת והסתה לא תטה אותך מדרכך. רבין הלך עם מה שהאמין בו עד הסוף, ובמקרה שלו, עד הסוף המר”.

 

התחושה היא שקברניט לא מקבל החלטה משמעותית בלי סקר או פזילה לעיתונות

"אומר בביטחון מלא כמי שהיה בצד הממשלי: העיתונאים לא יודעים דבר על מה שאני מכנה 'החלטות גורליות', כאלה המשנות סדרי מדינה. הם לא ידעו על מלחמות לפני פריצתן - לא על קדש, לא על ששת הימים, לא על יום הכיפורים; הם לא ידעו דבר על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הם לא ידעו דבר על אוסלו. נסענו לירדן הלוך וחזור במסגרת המו"מ ועד שלא פרסמנו זאת ביוזמתנו, העיתונאים חיו בעולם אחר. לצערי, בשנים האחרונות, קמו לנו מנהיגים כברק ונתניהו, שאת כל פעילותם הם מנהלים דרך התקשורת. חשוב להבין מה קרה: בתקופת רבין כיסו במשרד ראש הממשלה את עניין התקשורת בערך ארבעה אנשים. היום יש קרוב לשמונים. כל אחד צריך לייצר משהו, ולא - הוא יפוטר. יגידו שזה מחויב המציאות לנוכח שינוי פני התקשורת ואני אומר שזה מביא צרות. בנושא הזה אני קול קורא במדבר. אמרתי לביבי 'תנסה שבוע אחד לקיים אלם תקשורתי - בלי עיתונאים, בלי דוברים, תראה איזה תוצאות תשיג', אבל אצלו קיים העניין הזה של להפוך כל דבר לנכס תקשורתי”.

 

קלקלת הפערים

 

בהתייחסו לקשר בין היחלשות הסולידאריות הפנימית לחוסן הלאומי, אומר הבר ש"המצב הוא על גבול הבלתי נסבל". לדבריו, הפערים החברתיים, הפערים בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים גדלים והשפעותיהם שליליות. "רבין חשב, ונראה שטעה, שאפשר לגשר על כל הפערים בכסף והקצה מיליארדים למגזר הערבי. המצב שלהם בתקופתו היה מצוין, אבל היחסים איתם לא השתנו באופן ממשי. מתברר שהכסף לא יענה על הכל. יש עניין של חינוך, זמן ומטען היסטורי. על עניין הזמן, יש לי דוגמא קטנה מהבית: הורי, יוצאי פולין, לא ראו בעין יפה את חברותי עם בנות מעדות המזרח. זה לא מצא חן בעיניהם; ואילו אני מאושר מאוד מן הזיווג של בני עם אישה ממוצא תוניסאי. למשפחתנו ממש טוב עם זה. אני מניח שזה קשור לגורם הזמן וליכולת הריפוי שלו.”.

 

אם מדברים על פערים, רבין, נסוג מהחלטה להטיל מס קטן על הבורסה...

"לא אומר שרבין חף מטעויות. הוא היה מדינאי, בפוליטיקה הפנימיות הוא לא היה כל כך מוצלח. הוא לא ידע להתמקח”.

 

איך הנפילה שבאה אחרי הסכם אוסלו משפיעה עלינו?

"יש בורות גדולה בקשר לתוכן ההסכם הזה בציבור ובקרב הפוליטיקאים. אני נוהג לשאול את מבקרי ההסכם אם הם קראו אותו. את מי שעונה 'כן', אני שואל קצת על התוכן ואז נחשפת בורותו. אנשי א"י השלמה הדביקו להסכם את מה שלא היה בו. למשל העברת נשק לפלסטינים: כולם מאמינים שהעברנו נשק בטקסים שלא היו ולא נבראו. אפילו אימצו שורה של אלתרמן שהתייחסה למלחמת האזרחים בספרד 'אל תתנו להם רובים'. צה"ל לא סיפק לרשות הפלסטינית אף רובה. הנשק הובא לשטחים ע"י הרש"פ באישורנו. תוקפים את רבין על ותרנותו בשעה שהוא לא חשב מעולם לחלק את ירושלים ובשיחות פרטיות אמר שלא ייתן לפלסטינים יותר מ-50-60 אחוז. אולי היום הוא היה מחזיר יותר, אבל זאת הייתה דעתו ערב ההסכם. נתניהו הלך הרבה יותר רחוק ממנו”.

 

הציבור התקשה לקבל את המעבר של רבין מלא מוחלט לערפאת לכן פתאומי

"השינוי בעמדה עושה את ההבדל בין מנהיג לסמרטוט. רבין ראה באוסלו אפשרות לפתרון, לא יודע אם הוא האמין בזה עד הסוף. בתחילת הדרך רבין תיעב את ערפאת וראה בו אבי כל חטאת. הוא סלד ממנו. לקראת סוף ימיו, טרם הירצחו, התפתחו ביניהם יחסים סבירים. האם רבין האמין בעראפת? רבין האמין קודם כל בכוחה של ישראל ובכוחו של צה"ל לשנות כל מצב שייכפה עלינו".

 

רבין רצה בכלל את הסכם אוסלו?

"רבין שם בתחילת דרכו כראש ממשלה דגש על העניין הסורי. הוא בהחלט נגרר אחרי פרס כשזה הביא אל שולחנו את עניין אוסלו. אבל כשהמהלך קרם עור, גידים וסעיפים, רבין היה זה שהוביל אותו לכל פרטיו. כל פסיק ונקודה עברו את אישורו. סביב רבין הייתי היחיד שהתנגד למהלך כפי שנעשה. טענתי שאי-אפשר לגשר על מאה שנות איבה בטקס בוושינגטון. לא רציתי את לחיצת היד בין רבין לערפאת. אמרתי לרבין שייתן לפרס להתחיל ואם זה יצליח, נקיים טקס בעוד שנה שנתיים והוא יחתום על ההסכם. דעתי לא התקבלה”.

 

יש יכולת פוליטית לפנות התנחלויות?

"יהיה קשה לפנות בודקה בהתנחלויות, לא כל שכן התנחלויות שלמות. אלא אם כן אנשים יתפכחו ויבינו שאנחנו לא לבד בעולם ואיננו יכולים לעשות את כל מה שבא לנו”.

 

את גוש קטיף פינו

"לפני פינוי הגוש באו אלי אנשים ואמרו: 'אין סיכוי לפנות 8000 תושבים.' אמרתי להם: אתם לא מכירים את אריק, הוא ינפנף אותם בלי להניד עפעף. והוא נפנף. עוד ב-1974 אמרתי לישראל הראל כי מי שיפנה את ההתנחלויות יהיה אריק, האבא שלהן. הראל צחק עלי. הזכרתי לו את השיחה ההיא אחרי פינוי גוש קטיף. התברר שהוא לא שכח אותה. אין מה לעשות, כשמנהיגים מגיעים להכרעות, הדברים נראים להם אחרת. אם רבין היה מפנה את גוש קטיף? לא יודע. אני משתדל להימנע מעיסוק ב'מה היה אילו'".

 

מה אתה חושב על הקיבוצים?

"אין לי הרבה קשר לנושא. היה לי חבר בחולדה בשם משה הס. היינו נפגשים מעת לעת. נהגתי לומר לו שהקיבוץ יקרוס בגלל שהרעיון מנוגד לטבע האדם. גם אם צדקתי, אני מצטער על הנפילה ואני אומר זאת כמי שבא מבית רוויזיוניסטי”.

***

כשהבר מדבר על המו"מ לשלום הוא טורח להזכיר את קריאתו של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, לעולם הערבי, לפני כחמישים שנה, "לפורר את ישראל באמצעות השלום" ואת דבריו של בוטרוס ראלי, שר החוץ המצרי בימיו של הנשיא סאדאת, כי באמצעות השלום ניתן להיפטר מישראל כישות לאומית ולמוססה. כלומר, השאלה איננה רק 'כן או לא שלום', אלא איזה שלום ואיזה ישראל יהיו באזור. "בינתיים אנחנו משבשים בהצלחה את כיוון המחשבה של בורגיבה וראלי", אומר הבר, "אבל הקמטים אצלי במצח שלי מעידים על סימני דאגה”.

 

אתה לא אופטימי במיוחד...

"כמו הערבים גם אני הפקתי לקחים. אינני פסימי, אבל את תפקיד העידוד אני משאיר ל'צ'יר גירלס' של מכבי תל-אביב”.

 

מתוך "על הצפון", גיליון יום העצמאות

   

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
17/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו