עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מילים שוות

אברהם שרון, 12/5/2011

 

היינו ילדים, ילדים היינו. כמו ילדים במקומות רבים בעולם. האם היינו ילדים מאושרים? לא היו ילדים מאושרים מאתנו

 

חג הפרגית

יום העצמאות הופך אותנו לארץ אוכלת פרגיותיה. ביום הזה ישראל הופכת ליונייטד-סטייק. אין יום כיום העצמאות להיות מהותה ותמציתה של ההוויה הישראלית, זו המתמצה בשתי מלים: על האש. שאלו צעירים סביבכם מה הוא יום העצמאות עבורם והם יגידו לכם, איש במילותיו, שלוש מלים - פרגית על האש.

 

ילדי שמנת וחתולים, ילדי געגוע ותעלולים

היינו ילדי חלום. ילדי שמנת. ילדי שקיעות. ילדי חתולים. ילדי חולות. ילדי תעלולים. היינו ילדי מטפלת. כמעט לא היינו ילדי הורים. היינו ילדי ברזים דולפים. היינו יחפים. היינו ילדים, ילדים היינו. כמו ילדים במקומות רבים בעולם. האם היינו ילדים מאושרים? לא היו ילדים מאושרים מאתנו. עם יד הלב אין מי מאתנו שאינו חש את פעימותיה של הילדות הנהדרת שהיתה לו, ולנו, היינו הך. ועודנו הילדים שהיינו. ילדי הגעגועים.

 

גיוסים

הם היו בפרדס ההדרים ובשדה החמניות. הם היו במטעי הנשירים ובשדה הכותנה. הם היו בלול. הם לא נחשבו. הם לא נרשמו. הם היו מחוץ למניין. היינו כוח עבודה זמין וזול שלא נרשם בשום רישום. שום כלום. גיוסים בשעות לא שעות שלא נחשבו לא לשעות רגילות ולא לשעות נוספות. הם היו חשובים אבל הם לא נחשבו. הם לא חושבו. חזרנו עייפים, מזיעים ושרוטים (גם בלילה, מהמשלוחים). לא שאלנו שאלות. התגייסנו. היו ימים, היו לילות, היו גיוסים. כמו חלק הארי של הדברים, גם הגיוסים נרשמו - אם בכלל - על הקרח.

 

שישה מועמדים ראויים

שישה מועמדים לוטשים אליהם אל תפקיד יושב-ראש מפלגת העבודה. הבחירה קשה כפי שלא היתה מעודה, מאחר שכל השישה מצוינים - אחד אחת. כולם ראויים.כולם מתאימים. נכון לעכשיו המתח נמוך, עדיין סמוי.הלכלוך דק. אבק. אילו אני חבר מפלגת העבודה (בעצם, אם להיות כן, מדוע שלא אהיה?) לא הייתי יודע במי מהם אבחר, כשאעמוד ביני לביני, רק עם עצמי, וסודי במעטפתי.

ייבחר מי שייבחר. אם המפלגה הזו לא תקום מהקרשים שאליה הטיחו אותה - פרדוכסלית - דווקא קומץ מצביעיה ובמקום לקום תמשיך להתרסק, לא תהיה לה תקומה גם אם ייבחרו כל השישה לעמוד בראשה. נ.ב. לאן נעלם הפרופסור אבישי ברוורמן?

 

פגוש פוגש פגוש

קשה להפריז בתיאור הרגע הלא-ודאי הזה, שבו פוגעת מכונית במכונית, פגיעה קלה, חיכוכית. פגיעה מזערית, כמעט לא כלומית. ובכל זאת, פגיעה. כזאת המצדיקה ואף מחייבת יציאה כדי לראות במי פגענו או במי פגע בנו. החלפת פרטים. ביציאה מרחבת חנייה נסעתי. אחורי מכוניתי פגעו בפגוש מכונית אחרת. לא ידעתי את מי אפגוש שכאצא ואתייצב ואבקש סליחה. משהו בי נדרך. מי עתיד לשאוג עליי? מי יאשים אותי? יצאתי, רועד. מולי עמדה אישה וחייכה. היא ביקשה סליחה והביטה על הרכב שלי. "לא קרה שום דבר", אמרה. חייכנו ונפרדנו במבט. לפעמים, אכן, מוזרים הם בני אדם.

 

הפיליפינית מהעיר הסמוכה

"בשבילם אני כמו עובדת זרה, פיליפינית. אני בספק אם רוב החברים יודעים בכלל איך קוראים לי". שאלתי איך המשכורת. "אה", נאנחה הנשאלת, "סביר. מה אני אגיד לך?" דיברנו דקות אחדות, עד שהיא ירדה. "מה את אומרת על הקיבוצניקים?" היא השיבה לאלתר, כמי שציפתה להישאל: "הקיבוצניקים?" הזמן לא התיר לה להשיב אלא רק לחייך חיוך דק, מריר.

 

נכתב בתאריך
12/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו