עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תזכורת קיבוצית
 

תזכורת קיבוצית

מאת יזהר בן נחום, 8/5/2011

 

בפעילותם החברתית וההתנדבותית מזכירים לנו העירוניים מההרחבה כללים קיבוציים ששכחנו

 

פעם אחר פעם מזדמנות לי הוכחות לטענה שהיישוב הקהילתי בית קמה הוא מבחינות רבות יותר קיבוץ מהרבה קיבוצים אחרים. ההוכחה האחרונה שקיבלתי היא אירוע מדהים, אירוע שלולא ראיתי אותו במו עיני לא היית מאמין שקרה באמת. כעשרים אבות (וגם שתי אמהות) התנדבו ביום ששי בבוקר (על חשבון זמנם הפנוי) לבנות גדר סביב המתחם החדש של כח"ל (מרכז החינוך הבלתי-פורמלי לכיתות א'-ו'). הם השקיעו מאמץ פיזי וזמן פנוי, שבו יכלו לשבת על הכורסה בביתם. הם לא ביקשו תמורה כלשהי, לא שאלו איפה כל האחרים ולמה רק הם פראיירים, לא סיפרו שהם כבר עשו מספיק והגיע הזמן שאלה לא תורמים אף פעם יתחילו לתרום ואפילו לא אמרו את המשפט המוכר לנו כל כך מניסיוננו הקיבוצי רב השנים: "אני מוכן לבוא בשמחה לכל גיוס / תורנות, דקה אחרי שיענקל / ברל / שמרל יבוא פעם אחת". "זה פשוט כי הם חדשים", אמר לי אחד מחברי הקיבוץ. "גם אנחנו היינו כמוהם כשהיינו חדשים. נראה אותם כשיגיעו לפז"ם שלנו".

 

אינני יודע כמה כסף חסך הגיוס הזה, אבל אם מדובר בעלות שכר של פועלים, נראה לי שלא הרבה. הערך העיקרי של מבצע כזה הוא חברתי. מבחינה זו הוא דומה לפעילות התרבותית בבית קמה, למרות שרכז התרבות אפילו לא ידע על קיומו. פעילויות כאלה משלבות סיבה ותוצאה: אי אפשר להגיע אליהן במצב של יחסים חברתיים מעורערים. הן עדות למצב חברתי טוב ובו בזמן ערובה לכך שהמצב החברתי הטוב יימשך גם להבא. היסודות הדרושים לתרכובת כזאת הם כיף, מאמץ ומידה מסוימת של קורבן אישי, אפס תמורה ישירה לאינטרס הפרטי, תמורה משמעותית לאינטרס הכללי ומבחן תוצאה נראה לעין, שמביא תחושת סיפוק: "ואללה, עשינו את זה".

 

***

ולא שאמרתי פה משהו חדש. הרי אנחנו בשומר הצעיר המצאנו את זה. רק היינו צריכים שהעירונים האלה מההרחבה יבואו ויזכירו לנו. כן, אני יודע שחלק מהעירונים האלה הם בכלל בני קיבוץ, אבל בהרחבות אחרות בני הקיבוץ אומרים: "תעזבו אותנו בשקט. אם היינו רוצים לשחק בכאלו קיבוץ, יכולנו להישאר בקיבוץ שלנו".

 

"ככה כן בונים גדר", היה אומר יורם ארבל, אילו נקלע לבית קמה. לא גדר של הפרדה, אלא גדר של גיבוש והתלכדות משותפת. יש יותר מסמליות בעובדה שהמבצע המגבש והמלכד הזה, שכאמור, גם מעיד על רוח חברית וגם מחזק אותה, קורה דווקא במתחם כח"ל, אותו מתחם שהויכוח אודותיו הציף זמנית את קהילתנו בגלים עכורים. חוסן, וגם זו כבר קלישאה, אינו נמדד בהיעדר משברים, אלא בשאלה איך יוצאים מהם.

 

זה לא קורה כשבמקום לשיר ולרקוד, לשחק כדורעף חופים ולהקים גדר, ספריית ילדים או פרגולה למועדון הנעורים, משקיעים את כל האנרגיות (שהן, כידוע, משאב מתכלה) בתהליכים חברתיים שעיקרם מלחמת הכל בכל, מאבקי אינטרסים, מחנאות, קמפיינים של גיוס קולות כדי להשיג עוד שבר אחוז בהצבעה, ניצחונות פירוס שבהם כולם מפסידים ומה מקבלים בסוף, חוץ מריח של דם רע? נייר.

 

יש נייר שקובע את סכום הפנסיה, יש נייר שקובע את גובה המיסוי הפנימי, יש נייר שקובע איזה אחוז ממחיר התרופות שהוא זקוק להן ישלם הפנסיונר מכיסו אחרי שכבר שילם מס גולגולת, כי הוא הרי נהנה מהנוי ותאורת החצר בדיוק כמו הצעירים, אז למה שישלם פחות? יש הרבה ניירות על שיוך הדירות, שמנסים לפתור את בעיית הפער בין הערך הריאלי של הדירות לזכויות הוותק. אם, למשל, נגדיל את ערך הדירה על-ידי שיוך המדשאה או חדר המדרגות, מה נעשה כשבעל הנכס מונע משכניו להגיע לדירותיהם דרך המדשאה או חדר המדרגות שלו?

 

כל אלה סיפורים אמיתיים שקורים בקיבוצים אמיתיים, אבל בבית קמה לא קורים דברים כאלה. הרי בית קמה זה כבר מזמן לא קיבוץ, אלא סתם עוד יישוב קהילתי, שמשתעשע בהקמת גדרות.

 

  

למאמרים של יזהר בן-נחום
נכתב בתאריך
8/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו