עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פריחה וקוץ בה
 

פריחה וקוץ בה

מאת עזרא דלומי, 2/5/2011

 

האביב הוא עונה של פריחה: מצד אחד מתפרסמים מאזני הבנקים והתאגידים ומספרים לנו על הפריחה הדרמטית בשכרם של הבכירים; ממול מתפרסמים דוחות העוני ועימם הפריחה במספר העמותות המגייסות תרומות כדי שיהיה אוכל לחג. בגיל שישים ומשהו חוזרת ישראל אל תרבות השטייטל

 

יפה האביב. העובדה שהוא קצר עושה אותו ליפה יותר. זה כמו סרט על נוף ירוק ופריחה משגעת, שמוקרן במשך כמה שבועות, ויורד מהאקרנים עד לשנה הבאה, כשהוא מותיר טעם של "עוד". אלא שבפריחה הזאת יש לעתים הרבה קוצים שגורמים ל גירודים ואלרגיה. ואשר לירוק הבוהק בעיניים, מתברר שהירוק הזה לא מיטיב עם כולם. בכלל לא.

 

כי באביב גם מתפרסמים מאזני הבנקים ושאר מיני תאגידים-קונגלומרטים ואנחנו למדים באמצעותם על רמות השכר המטורפות של "הבכירים" - כשמשנה לשנה גדל מספרם של אלה שעלות שכרם החודשי מגיעה ליותר ממיליון ₪, חזור: יותר ממיליון ₪ בחודש! ויותר מהתהייה על חוסר ההיגיון שבשיגעון - עבודה של מי יכולה להיות שווה יותר ממיליון ₪ בחודש - אני חושב לעצמי מה עושים בכלל במיליון ₪ בחודש. אם שכר של חודשיים שווה דירה לא צנועה, כמה דירות הבן אדם צריך? אם שכר של חודש שווה ארבע מכוניות מפוארות, כמה מכוניות הוא צריך? הרי בסכומים כאלה גם הנינים ואפילו בניהם ובני בניהם של הנינים של אנשי מיליון ויותר לחודש כבר מסודרים ועתידם מובטח. אז בשביל מה?!

 

שאלתי פעם ידיד רחוק, ש"עשה מכה" הגונה באקזיט של חברת היי-טק, למה צריך מאות מיליוני שקלים בחשבון הבנק. מה עושים בזה. הוא הסביר: "עם שני מיליון אני חי בשוטף, השאר נועד לקבוע 'כמה אני שווה'". כלומר, אם מקלפים את כל הקלישאות המנומסות, אז האמת מאחרי כל התחרות הזאת וכל טבלאות העושר וכל דירוגי הטייקונים מתמצה בשאלה: "למי יש יותר גדול". אין בעושר הזה צורך ממשי, הוא אפילו מזיק, אם לקחת בחשבון שאת מחירו משלמת, במקרים רבים, אוכלוסיית הצרכנים: בעמלות בנקים, בקישוריות סלולאריות, בפערי תיווך במחירי מוצרים, או בנכסי מדינה שהופרטו.

***

ומנגד העמותות. הו העמותות, הו הטלפונים מהעמותות שמשנה לשנה הולכים ונעשים צפופים: "בפעם הקודמת תרמת 120, אולי תגדיל, יש אצלנו במוסד הרבה ילדים נזקקים," מתחננת הטלפנית.." ואתה, מה תשיב? גם אם תכעס, תשאל למה זה קורה, הרי היא זה לא הכתובת לכעסים. הם באמת זקוקים לתמיכה. הכעס הוא על המדיניות שיוצרת את תרבות השנור הזאת. זה לא כמו בעבר, שהיו ארבע חמש אגודות גדולות שכיסו תחומים מסוימים וחילקו את התרומות בין כלל הנצרכים. המצוקה הולידה תתי עמותות ותתי-תתי עמותות, לכל אחת מערכת התרמה משלה. זה לא רק נעמ"ת שמכסה את כל צרכי המגדר, זה מקלט לנשים מוכות פה, מקלט לנשים מוכות שם; ויש אינסוף עמותות לנושא האוכל; ועמותות רבות לקשישים וסיוע לחולים: עמותות על עמותות על עמותות. וישנם מקבצי הנדבות שלקראת הפסח נכנסים בעל כורחם לפעילות מואצת, כי אחרת לא יהיה אוכל לחג. ומאחר ומספרם הולך וגדל, הם נעשים יותר אקטיביים, שהלב נכמר. אם הוא לא יהיה מספיק אקטיבי, האחר יקבל והוא לא. וישנן הקופאיות בסופר שמציעות/ מבקשות "בשם ההנהלה שפועלת למען הנזקקים" להשאיר מוצר אחד בצד, או תרומה כלשהי, "כדי שלכולם יהיה פסח שמח".

***

וכך, אפוף תוגה אתה חוזר הביתה, אל העיתונים, אל מדורי הכלכלה שלהם, אל שכרם של אלי יונס ושל ניר גלעד ושל הבכיר הזה ושל הבכיר ההוא ותוהה איך לאחר יותר משישים שנות עצמאות ייבאנו לישראל את השטייטל; איך הפכנו לחברה של גבירים ושל מקבצי נדבות. וכאילו לא די בזה, כדי להעכיר ולהעציב, הנה הפאנץ'-ליין של הקדימונים לפסח: מצעד פזמוני "הסל הזול ביותר לחג" המסתלסל זה כמה שבועות אל מול עינינו ואל תוך אוזנינו. צביקה הדר נגד ויקי כנפו, נגד נתן זהבי, נגד גדעון רייכר. כולם מציעים את הסל הזול ביותר. בכפוף לתקנון כמובן, שזה סוג של מלכודת דבש, שאוי לנכנס אליה. אפילו אלוהים לא יוציא אותו ממנה. ולפני שהספקת להירגע, הנה ארז טל, הבלתי נמנע, עם החיוך הביוני שלו, מספר על נפלאותיו של הבנק, שעושה לנו רק טוב. אוי, איזה אביב. הביאו כבר את הסתיו. בעצם... גם הסתיו לא יעזור, כי בראש השנה מחכה לנו שידור חוזר!

 

מתוך "במקום" מס' 26

 

       

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
2/5/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו