עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מרקס והאידיאולוגיה

 

מרקס והאידיאולוגיה

מאת יפתח גולדמן, 28/4/2011

 

הדיון אודות השפעת האידיאולוגיה הוא דיון חשוב מאוד, אבל אפשר להתחיל בו רק כשמשתחררים מן הדימוי הפשטני של האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי

 

מה תפקידה החברתי או הפוליטי של האידיאולוגיה[1] לפי מרקס?

 

פרשני מרקס לרוב משיבים על השאלה כך: האידיאולוגיה מאפשרת למעמד השולט להסוות מעיני ההמונים את הניצול והדיכוי שבבסיס הסדר החברתי-כלכלי, וכך למנוע, או להחליש, את המוטיבציות המהפכניות לשינוי המצב. האידיאולוגיה היא, אפוא, בעצמה אמצעי דיכוי: היא אחד הכלים שבאמצעותם שומר המעמד השליט על שלטונו.

 

נסמן את התזה הזאת בשם הקיצור "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי". כאמור, רבים מאוד מפרשני מרקס מציגים גרסה כלשהי של התזה הזאת ומייחסים אותה למרקס[2] פעמים רבות הייחוס הזה לא נתמך בשום סימוכין, כאילו תזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" מופיעה אצל מרקס במקומות רבים כל כך, עד שאין טעם בציון מראה-מקום, ממש כשם שאיש לא יטרח לסמוך במראה מקום את הטענה שלפי מרקס הקפיטליזם מושתת על ניצול, או את הטענה שמרקס ראה בפרולטריון מעמד מהפכני בפוטנציה.

 

אלא שהאמת היא הפוכה. שתי הטענות האחרונות אכן מופיעות אצל מרקס בעשרות (ואולי מאות) מקומות. אבל אין שום מקום במכלול הגותו הענפה של מרקס שאפשר לסמוך עליו את הטענה שהאידיאולוגיה היא מכשיר דיכוי.

 

או כמעט שום מקום. כי מי שבכל זאת טורח לציין מראה מקום, מצביע תמיד על שתי פסקאות של מרקס. בדיוק שתיים, ותמיד אותן השתיים. האחת היא מן ההקדמה ל"לביקורת פילוסופית המשפט של הגל" והשנייה מן ה"אידיאולוגיה הגרמנית". כפי שאראה מייד - שתי המובאות הללו הן משענת קנה רצוץ. מרקס לא אומר את מה שחסידי תזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" מדמים לקרוא שם. נדון בשתי המובאות כסדרן.

 

"היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי, יחד עם מחאה נגד היגון המציאותי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא-לב, כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא-נפש. היא האופיום של העם".[3]

 

כך אומר מרקס בהקדמה שלו להערות הביקורתיות שכתב על "פילוסופיית-המשפט" של הגל. זהו אחד מן הפסוקים השיריים היפים האופייניים למרקס הצעיר. אך האם אפשר לסמוך עליו את הטענה אודות האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי בקפיטליזם? יש לזכור, קודם כל, שזהו טקסט מוקדם מאוד של מרקס. בעצם זה הטקסט הראשון שמרקס כתב בשלב הקומוניסטי של חייו. שנית, נשים לב שהפסוק עוסק בדת ולא באידיאולוגיה הבורגנית (הדת היא האידיאולוגיה המובהקת של סדר העולם הפיאודלי הישן, שאותו ביטלה הבורגנות). אבל חשוב מכל: הפסוק הזה פשוט לא אומר את מה שמייחסים לו. אין כאן טענה פילוסופית בדבר תפקידה הדכאני של האידיאולוגיה. כמה תילים של פרשנות אפשר לבנות על שלוש המלים הסתומות ה"האופיום של העם"?

 

***

הפסקה השנייה מפורשת יותר וגם קצת יותר משכנעת. היא לקוחה מן החיבור "האידיאולוגיה הגרמנית":

"רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים, כלומר, המעמד שהוא העוצמה החומרית השלטת בחברה מהווה בעת ובעונה אחת גם את עוצמתה הרוחנית. אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו - אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו; כך שניתן לומר כי בדרך כלל כפופים לו רעיונותיהם של אותם אנשים שאין להם אמצעים ליצירה רוחנית. אין הרעיונות השולטים אלא ביטוי אידיאלי לתנאים החומריים השליטים, היחסים החומריים השליטים כשהם מושגים ברעיונות; היחידים המרכיבים את המעמד השליט [...] שולטים אפוא גם כיוצרי-רעיונות, מסדירים את ייצורם וחלוקתם של רעיונות זמנם. רעיונותיהם הם אם כן הרעיונות השליטים של אותה תקופה".[4]

 

כאן כבר יש בהחלט שמץ מרוחה של הטענה אודות האידיאולוגיה כמכשיר לדיכוי בין-מעמדי: המעמד השליט מפקח על היצירה הרוחנית, רעיונותיהם של האנשים האחרים כפופים לו, ואנשי המעמד השליט שולטים גם כיוצרי-רעיונות. אבל נשים לב, שלא נאמר כאן שהשלטון על הרעיונות מאפשר למעמד השליט לשמר את שלטונו על אמצעי-הייצור (ועל החברה כולה), אלא שהרעיונות השולטים הם ביטוי אידיאלי, המשקף בעולם הרוח את יחסי השליטה הממשיים בעולם החומר. רמז עמום כלשהו לתפקיד הפוליטי הדכאני של האידיאולוגיה יש כאן, אך לא יותר מכך. מרקס לא מפתח את הרמז הזה לכלל תיאוריה של ממש. לא כאן ולא בשום מקום אחר. המסקנה, אם לדבר במלים מפורשות, היא שהתזה אודות האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי כלל אינה תזה של מרקס[5]. גם המושג "תודעה כוזבת", המוזכר בדרך-כלל בצוותא עם התזה הזאת לא מופיע אצל מרקס בשום מקום[6].

 

מרקס לא יכול היה להחזיק בעמדה כזאת, משום שהיא לא מתיישבת עם תפיסת האידיאולוגיה שלו. לפי מרקס, האידיאולוגיה היא תגובתית-השתקפותית! היא משקפת את המציאות החברתית בצורה מעוותת, אך לא יוצרת את המציאות הזאת או את עיוותיה. ממש כשם שאין המראה מעצבת את האובייקט המשתקף בה, כך אין האידיאולוגיה יכולה לעצב את המציאות החברתית. "אמצעי לדיכוי בין-מעמדי" הוא כמובן מאליו גורם המעצב את המציאות החברתית, ומשום כך אין האידיאולוגיה יכולה להיות אמצעי לדיכוי בין-מעמדי[7].

 

***

אם אכן האידיאולוגיה היא הונאה, הרי שלפי מרקס היא הונאה עצמית של המעמד השליט. היא הסיפור שהמעמד השליט מספר לעצמו על עצמו לשם צרכיו הפנימיים. כך, או בדומה לכך, מסביר מרקס את ה"אידיאולוגיה" בחיבורו "האידיאולוגיה הגרמנית".[8]

 

לייחס למרקס את הטענה בדבר "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" פירושו לחטוא גם בלא מעט אנאכרוניזם. הדיבור על כוחה הדכאני של האידיאולוגיה קשור באופן מהותי גם לאמצעים הטכנולוגיים והחברתיים של הפצתה כלומר, לתקשורת ההמונים ולתרבות ההמונים הממוסחרת: העיתונות, הרדיו, ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע ("הוליווד" הפכה לשם נרדף כמעט לתעשייה העוסקת בהונאת המונים). מכל אלה, רק העיתונות היתה קיימת בזמנו של מרקס, וגם היא לא לבשה עדיין את האופי שאליו מתכוונים בדרך-כלל כשמדברים על תפקידה בהונאת הציבור. הקולנוע (האילם) הופיע בערך במפנה המאות, כעשרים שנים אחרי מותו של מרקס. שידורי הרדיו הראשונים הופיעו סביב 1920 (כמעט ארבעים שנה אחרי מותו) והטלוויזיה הפכה למוצר נפוץ רק אחרי מלחמת העולם השניה. מכאן, שמסיבות תיאורטיות וכרונולוגיות גם יחד, התזה אודות "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" פשוט לא מתאימה למרקס.

 

***

אבל אם כך, אם הפרולטרים אינם קורבנות של מניפולציה, מדוע, לדעת מרקס, אין הם מפתחים תודעה מעמדית קומוניסטית? אבל מי אמר שהם לא מפתחים תודעה כזאת? לדעת מרקס, הפועלים עושים בדיוק את זה - מפתחים תודעה. אלא שפיתוחה של תודעה קומוניסטית, כמו, להבדיל, רכישתה של שפה, הוא תהליך התפתחותי המצריך זמן והבשלה של תנאים רבים. משל למה הדבר דומה? לתינוק בן חצי שנה הממלמל הגאים ראשונים, חסרי פשר. האם נתבונן בו בדאגה ונשאל "למה הוא לא מדבר בשפתנו?" ודאי שלא. אנחנו נניח שהוא נמצא בראשית הדרך לרכישת השפה, ובהעדר מכשולים בריאותיים או סביבתיים, התהליך יושלם בהצלחה תוך שנים ספורות. הפועלים בזמנו של מרקס משולים לאותו תינוק בן חצי שנה. גם הם נמצאים בראשית מסלול ההתפתחות שלהם כמעמד[9]. בדרך-כלל אין להם עדיין זכויות פוליטיות, איגודי העובדים והמפלגות הפוליטיות של הפועלים נמצאים רק בראשית התהוותם. מאבקי העובדים הם עדיין ראשוניים ובמידה רבה חסרים הגדרה ברורה של מטרות המאבק. התודעה הקומוניסטית לא יכולה להופיע יש מאין. היא תתפתח, כך האמין מרקס, באופן דיאלקטי,

 

מתוך המציאות הכלכלית של הפועלים ומתוך הפרקסיס הפוליטי והטרייד-יוניוניסטי שלהם. אם היא לא קיימת עדיין, אין זו בעיה עקרונית. זו רק שאלה של זמן. 

 

***

תזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" פותחה על ידי מרקסיסטים בני המאה העשרים[10], שראו לנגד עיניהם מציאות שונה מאוד מזו שהכיר מרקס. בזמנם לפועלים יש כבר זכויות פוליטיות, הם מאוגדים באיגודי עובדים חזקים ובמפלגות פוליטיות המתחרות על השלטון ולפעמים אף זוכות בו, ובכל זאת, הם לא משתמשים בכוחם החברתי והפוליטי כדי לחולל מהפכה ולבטל את הקפיטליזם. את זה צריך להסביר. מה השתבש בדרכו של הפרולטריון אל המהפכה? במונחי המשל שהצעתי קודם, עכשיו כבר לא מדובר בתינוק בן חצי שנה שטרם רכש את השפה, אלא בילד בוגר שעדיין שותק.

 

כאן אנחנו חייבים לחשוד בקיומה של בעיה שנעלמה מעיניו של מרקס. מכיוונים שונים, בתיאוריות של מרקסיסטים שונים, עולה ומופיע "ההסבר האידיאולוגי": המהפכה מתעכבת, לא משום שהפרולטרים משוללים כוח פוליטי, אלא משום שהמוטיבציה המהפכנית שלהם מעוקרת בבסיסיה התודעתיים - ההמונים הם קורבן של מתקפה תקשורתית-אידיאולוגית. ומה שאצל התיאורטיקנים המרקסיסטים מנוסח במידה של זהירות ומורכבות, עובר אחר-כך תהליך של פישוט-עד-כדי-פשטנות בסיסמאות הפעילים בהפגנה ובדברי המדריך בתנועה.

 

כשהתיאורטיקן מדבר על "אידיאולוגיה דכאנית", מדברים המדריכים והפעילים על "הונאת המונים". כשהתיאורטיקן מדבר על "הונאת המונים", הפעילים והמדריכים מתריעים על "שטיפת מוח קולקטיבית". הדברים האחרונים לא באים לזלזל חלילה בפועלם החשוב של המדריכים והפעילים, אלא להצביע על בעיה עקרונית (מעין "פְּחַת של מורכבות") שלאיש אסור להתעלם ממנה - לא לפעילים, לא למדריכים וגם לא לתיאורטיקן. 

***

אפשר גם לחשוד, שתזת ה"אידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" משקפת יותר מאשר בעיה תיאורטית, שההוגים המרקסיסטיים נדרשו להציע לה פתרון. אפשר שהיא גם ביטוי לתחושת הניכור שחשו ההוגים הללו כלפי הפועלים, ניכור שמצפונם המרקסיסטי לא הרשה להם להודות בו בגלוי. מרקס עצמו מעולם לא היה חלק אורגני מציבור פועלים כלשהו, אך גם לא הרשה לעצמו אף פעם לדבר על הפועלים כעל ציבור של פתאים, או קורבנות חסרי-ישע של מניפולציה שיטתית.

 

אבל בעצם מדוע זה חשוב? נניח שהשתכנענו שתזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי", איננה משל מרקס, עדיין ייתכן שמרקס טעה והמרקסיסטים שאחריו צדקו, או שהאידיאולוגיה טרם מלאה תפקיד דכאני בימיו של מרקס אבל התחילה למלא תפקיד זה אחר-כך. מדוע חשוב כל כך לסמן את התזה הזאת כתזה מרקסיסטית-אך-לא-מרקסית? מכמה סיבות.

א.      ראשית, מתוך כבוד לאמת (עניין שלפעמים נוטים לשכוח אותו).

ב.      שנית, משום שהפרדה כזאת מאפשרת לנו להבין גם את המרקסיזם באופן היסטורי. ממש כשם שמגוחך הוא  הניסיון לטעון שכל הפסיקות ההלכתיות כולן כבר נמצאות באופן זה או אחר בתורה, כך מגוחך לטעון שכל מה שאמר מרקסיסט כלשהו אי-פעם כבר מופיע במפורש או ברמז אצל מרקס.

ג.       שלישית, משום שאם נכיר בכך שתזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" איננה משל מרקס, אולי תִפתח לנו דרך חדשה, שבה נחפש - כמרקסיסטים - תשובות אחרות לשאלה "מדוע הפועלים לא עושים מהפכה". החיפוש הזה עשוי להתגלות כפורה לא פחות (ואולי יותר) משפע ההסברים שביסודם תזת "האידיאולוגיה".

ד.      רביעית, וחשוב מכל, תזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" היא תזה בעייתית ומסוכנת. מעצם מהותה של התזה, מי שאוחז בה לא יכול להחיל אותה על עצמו. אף אחד לא יכול לומר על עצמו "אני קורבן של מניפולציה", כי תכונתו המהותית של קורבן המניפולציה שאינו יודע שהוא קורבן מניפולציה. ברגע שמופיעה הידיעה, המניפולציה נעלמת. מכאן, שהתזה הזאת (בייחוד בגרסותיה היותר-קיצוניות) מחייבת את האוחזים בה לדבר על "האחרים", ולא על עצמם, כקורבנות המניפולציה. הם (הפועלים/הנשים/המזרחיים/תושבי-עיירות-הפיתוח/הפלסטינים/ הכושים/העובדים-הזרים/עובדי-הקבלן וכן הלאה) הם קורבנות של מניפולציה דכאנית אדירת עוצמה, המופעלת בעיקר דרך אמצעי התקשורת. ואנחנו? אנחנו יחידי הסגולה שניחנו ביכולת לראות מבעד למניפולציה. הם - האחרים - הם ההמונים. הם בעלי כוח אבל מסוממים ואינם יודעים מה טוב להם. אנחנו - המעטים - אנחנו היודעים. אבל בגלל הפירוד מן ההמונים שנכפה עלינו אנחנו חסרי ישע ולא נותר לנו אלא לזעוק.

 

***

האם נובע ממה שאמרתי עד כה, שלאידיאולוגיה אין כלל תפקיד פוליטי דכאני? אני מאמין שהאידיאולוגיה הבורגנית אכן משפיעה על רוחנו, ושההשפעה הזאת היא גורם שולל-חירות או לפחות מעכב-חירות. במובן זה, האידיאולוגיה היא אכן דכאנית. אבל היא לא פועלת כפי שפועלת מניפולציית המונים. היא כוח חלש הרבה יותר, ואולי דווקא משום כך סמוי, שקט ומעמיק יותר לחדור. הכלים שבהם צריך לברר את השפעתה של האידיאולוגיה דומים יותר לכלים שבעזרתם מזהים (ומפרקים) תסביכים פסיכולוגיים, מאשר לכלים שבאמצעותם חושפים ומוקיעים מניפולציה או קונספירציה. הדיון אודות השפעת האידיאולוגיה הוא דיון חשוב מאוד, אבל אפשר להתחיל בו רק כשמשתחררים מן הדימוי הפשטני של האידיאולוגיה כאמצעי לדיכוי בין-מעמדי.

 

לבלוג של יפתח גולדמן

 



 

[1] ביסוד מאמר זה מונחת המשמעות המרקסיסטית של המונח "אידיאולוגיה", שאינה זהה למשמעות היומיומית המקובלת שלו. "אידיאולוגיה", במרקסיזם, פירושה מערכת המושגים, האמונות והערכים הנובעים מן היחסים הכלכליים הקונקרטיים, אך משקפים את היחסים הללו בצורה אשלייתית ומעוותת. האידיאולוגיה הבורגנית היא האידיאולוגיה הדומיננטית בקפיטליזם.
 

[2] אציין רק שתי דוגמאות הנמצאות כרגע על שולחני: טרי איגלטון, בדרך כלל פרשן מצוין של מרקס, כותב בספרון שלו "מרקס והחירות" (מומלץ!) את הדברים הבאים:

"טענתו של מרקס היא שבחברה המיוסדת על מעמדות, דווקא משום ש'הבסיס' של היחסים החברתיים אינו צודק ואכול-סתירות, מבני-העל החברתיים [הדת, החוק, הפוליטיקה, ושאר הממסדים] ממלאים תפקיד באישור, בקידום או בהסוואה של אי-הצדק; [...] במילים אחרות, יש לנו כאן עניין בתפקוד הפוליטי של הרעיונות, האידיאות בחברה, ולא רק במקור החומרי שלהם. וזה מוביל אותנו למושג המרקסיסטי של אידיאולוגיה". [איגלטון, "מרקס והחירות" (ידיעות אחרונות, 2001) עמ' 24]

הניסוח שמציע איגלטון לתזת ה"אידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" מעודן יחסית, אבל רצוף בעיות: ראשית, איגלטון הופך את ה"צדק" לקטגוריה מרכזית אצל מרקס, ואת "אי-הצדק שבקפיטליזם" לטענה מרקסית. שנית, הוא עובר בפסקה קצרה זו כמעט מבלי משים מדיבור על התפקיד הפוליטי של הממסדים לדיבור על התפקיד הפוליטי של הרעיונות, כאילו אין הבדל עקרוני וברור לעין בין ממסד לבין רעיון.

ב"לקסיקון לתיאוריה של התרבות" בעריכת אנדרו אדגר ופיטר סדג'וויק (ספר שמומלץ להימנע ממנו), כתוב כך:

"המושג 'אידיאולוגיה' הופך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס. [...האופן] שבו אנו מבינים את העולם (בעיקר את העולם החברתי) נקבע בידי אינטרסים פוליטיים. אמונות מסוימות ודרכים מסוימות לראות את העולם ישרתו את המעמד השליט (אך לא את המעמדות הנשלטים). [...] לדידו של מרקס, טבעו החברתי והקולקטיבי האמיתי של האדם, ולא פחות מכך השתייכותו המעמדית, מוסווים אפוא, והאפשרות המעשית להתנגדות מצד הפרולטריון מצטמצמת. המעמד השליט יכול להפיץ את האידיאות שלו בחברה הודות לשליטה שיש לו בארגוני תקשורת וחינוך (כמו תקשורת ההמונים, הדת ובתי הספר)" [אדגר, סדג'וויק (ע.), "לקסיקון לתיאוריה של התרבות" (רסלינג, 2007), הערך "אידיאולוגיה"]

גם זו גרסה מעודנת יחסית של תזת "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי", והכותבים הצליחו להגיע כמעט עד הסוף מבלי לומר במפורש שהאידיאולוגיה היא כלי להונאה ודיכוי בין-מעמדיים…
 

[3] מרקס, "לביקורת פילוסופיית-המשפט של הגל: הקדמה", בתוך: "כתבי שחרות" (ספרית פועלים, 1965), עמ' 65.
 

[4] מרקס, "האידיאולוגיה הגרמנית", בתוך: "כתבי שחרות" (ספרית פועלים, 1965), עמ' 251.
 

[5] אני יודע שבמובן מסוים אני שם כאן את נפשי בכפי. לא קראתי את כל כתבי מרקס ובוודאי שלא את כל מפרשיו. בהחלט ייתכן שפספסתי משהו. אני מכריז, אפוא, על תחרות-לא-נושאת-פרסים: אהיה אסיר תודה למי שיעמידני על טעותי ויצביע על מקום שבו מרקס מציג במפורש (ולא רק מבעד לתילי תילים של פרשנות) את התזה שעל פיה הבורגנות משתמשת באידיאולוגיה הבורגנית כאמצעי-דיכוי המעקר את המוטיבציה המהפכנית של הפועלים וכך משמר את אופן הייצור הקפיטליסטי.
 

[6] מושג זה מופיע לראשונה אצל אנגלס, וגם אצלו הוא מופיע פעם אחת בלבד, במכתב פרטי שנכתב עשר שנים אחרי מותו של מרקס.
 

[7] בדיוק מסיבה זו גם אי אפשר לטעון, כפי שטוענים מרקסיסטים מסוימים, שלדעת מרקס הפוליטיקה היא אידיאולוגיה. בני האדם מעצבים את המציאות החברתית שלהם באמצעות הפוליטיקה, מכאן שהפוליטיקה איננה השתקפות-גרידא של המציאות החברתית.
 

[8] חשוב לציין, ש"האידיאולוגיה הגרמנית" הוא החיבור היחיד שבו מרקס עוסק בהרחבה במושג "אידיאולוגיה". מרקס עצמו המעיט מאוחר יותר בערכו של חיבור זה (אולי שלא בצדק), והציגו כפרויקט שעיקר תכליתו "לבוא חשבון" עם המצפון הפילוסופי שלו עצמו בראשית דרכו ההגותית, ולהגיע להבנה עצמית. כך הוא כותב 15 שנה אחרי כתיבת "האידיאולוגיה הגרמנית" בהקדמה שלו ל"לביקורת הכלכלה המדינית". ראה: מרקס, אנגלס, "כתבים נבחרים" כרך א' (ספרית פועלים, 1955), עמ' 254.

הטעות המייחסת למרקס את התזה בדבר "האידיאולוגיה כאמצעי דיכוי" יש לה טעות-אחות המייחסת למרקס עיסוק נרחב בסוגית ה"אידיאולוגיה" בכלל. בהערה 2 ציטטתי מן ה"לקסיקון לתיאוריה של התרבות" הקובע ש"המושג 'אידיאולוגיה' הפך למושג ביקורתי חשוב בכתביו של מרקס." האמת היא שמושג זה ממלא תפקיד שולי מאוד בכל הטקסטים שכתב מרקס מאז "המניפסט הקומוניסטי".
 

[9] בטרמינולוגיה מרקסיסטית-הגליאנית נאמר: בראשית מסלול ההתפתחות מ"מעמד כשלעצמו" ל"מעמד כשלעצמו ובשביל עצמו".
 

[10] אפשר להזכיר כאן את גאורג לוקאץ', את אנטוניו גראמשי, את הרברט מרקוזה, את אדורנו והורקהיימר ומן הסתם עוד רבים אחרים.

נכתב בתאריך
28/4/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו