עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אילן גבוה
 

אילן גבוה

מאת אברהם שרון, 24/4/2011

 

סביון ליברכט כותבת על הנופים האנושיים המופיעים בסיפורה 'קיבוץ'. נוח ונעים לי לא רק להיתלות באילן גבוה אלא גם לחסות בצלו ולהיקסם מיופיו

 

במוסף 'ספרים' המצוין של עיתון 'הארץ' (13.4.11) מוגש לקוראים דובדבן מתוק במיוחד - שאני מוצא טעם ומייחד מקום להטעים אתכם ממתיקותו - "מדריך טיולים ספרותי", ובו כותבים סופרים שונים על מראה מקום של ילדותם או נעוריהם. אחת מהכותבים בו היא סביון ליברכט, אשר בקטע שבחרתי להביאו לכאן, ככתבו וכלשונו, מלה במלה, תחת הכותרת 'כתונת גזורה מראש', היא כותבת על הנופים האנושיים המופיעים בסיפורה 'קיבוץ'. נוח ונעים לי לא רק להיתלות באילן גבוה אלא גם לחסות בצלו ולהיקסם מיופיו.ישפטו הקוראים (ויטקבקו הטוקבקיסטים?)

 

***

כתונת גזורה מראש

(סביון ליברכט על הנופים האנושיים המופיעים בסיפורה "קיבוץ")

 

מיד אחרי הטירונות התייצבתי לבדי בשערי הקיבוץ ניר אליהו כחיילת של"ת. החלטתי ללכת לקיבוץ עוד לפני הגיוס, מכיוון ששמעתי שבקיבוץ מקבל כל חייל חדר משלו. בשלב השיבוץ שאחרי הטירונות הניחו לפני רשימה ואני בחרתי בקיבוץ הראשון שלא הכרתי את שמו, חתמתי על טפסים ואז שאלתי איפה זה ניר אליהו. אמרו לי: "מול קלקיליה".

 

באתי לקיבוץ כדי לכתוב. הצורך לכתוב בער בי כבר שנתיים, אבל בחינות הבגרות עיכבו אותו ונראה היה לי שהקיבוץ יבטיח לי תנאי כתיבה נוחים יותר מאלה שיכול היה להציע בסיס צבאי. ההבטחה לחדר משלי אמנם קוימה: קיבלתי חדרון צנוע בשורה של חדרוני צריף ובו מיטה, ארון ושולחנון שהתמלא עד מהרה בהמון דפי טיוטות. ושם, לילה-לילה, ישבתי וכתבתי את הרומן הראשון שלי, שלא יראה אור לעולם על אף ששם כבר היה לו: "בטיסת נדנדות", מתוך שורת שיר של אלתרמן.

 

רוב הזמן עבדתי בבית הילדים עם קבוצה של שישה פעוטות בני שלוש. לפעמים גיהצתי כותנות גברים מבוקר עד אחר צהריים, במיומנות שהלכה והשתכללה עד שיכולתי לעשות את העבודה תוך בהייה אל השדות שנשקפו מחלונותיו של צריף המכבסה.

 

שנה אחת שהיתי בניר אליהו. הבטתי בקיבוץ ובחבריו בעיניה של בת מהגרים עירונית שהגיעה למחוזותיו של בן הארץ האציל, לראות מקרוב את הפלא הזה שהסוציולוגים כינוהו "היהודי החדש" והוא היה למיתוס של מופת מוסרי ואנושי. מצאתי את עצמי בעמדת אורח: לא באתי לחקור את המקום אבל מצבים שונים נקרו בדרכי. לאט-לאט גיליתי שדיבורים על שוויון ועל אחווה היו רטוריקה ריקה. למעשה, היתה שם היררכיה ברורה מאוד, ואפילו לילדים היה ברור את מי מותר לנגח ואת מי לא כדאי. היה צו ברור ומחייב של אחידות שכל מי שחרג ממנו נענש באופן כלשהו. יותר מכל נחשף הדבר באסיפות הקיבוץ. האסיפות - לב-לבה של הדמוקרטיה הקיבוצית - היו הזירה שבה נחשפו הדברים בבהירות. כאן אפשר היה לראות הצעותיו של מי התקבלו ושל מי נדחו; משאלותיו של מי מולאו ושל מי הושבו ריקם.

 

ובתוך זה, נרקם אצלי אז סיפור, חלקו דמיון וחלקו נשען על דמויות שהתהלכו שם לנגד עיני, סיפור על עוול שנעשה למי שאינו מסוגל להתאים את מידותיו - לפי מצוות המקום - לכותונת הגזורה מראש. שלושה עשורים קינן בדמיוני גרעין הסיפור, המתאר פרשת התעללות שעובר זוג חריג על ידי חברי קיבוץ, עד שנכתב הסיפור "קיבוץ" וראה אור בקובץ "מקום טוב ללילה".

 

קריסת הקיבוצים היא אחד הפרקים העצובים בהיסטוריה שלנו. ולכן הבעיטה של הסיפור האכזרי "קיבוץ" מעוררת בי גם קצת רגשי אשם. כי לקיבוץ יש זכויות היסטוריות שאין עליהן עוררין; כי רבים ממעשי העוול נעשו ללא זדון. וכשאני מהרהרת באנשים הצעירים שהקימו את ניר אליהו, שחלקם היו מבוגרים ממני אז בשנים ספורות בלבד, אני חושבת גם עליהם בצער: אנשים צעירים שיצאו בתום לב לבנות דבר חדש ולא שיערו שטבע האדם חזק יותר מרצונם הטוב.

נכתב בתאריך
27/4/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו