עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מילים שוות

אברהם שרון, 21/4/2011

 

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אבל מה אם התבנית קטנה, לוחצת ומלחיצה?

 

חופש

החיים לא שואלים אותנו דבר. הם קובעים לנו הכול. לפעמים, בצמתים, כשהרוח פותחת כיוונים כאן (פה) ולכאן (שם), אנחנו חשים לא רק את חופש הבחירה אלא בעיקר את הנטל שלה. אולי יש מנוס מכפייה אבל אין מנוס מחופש. אני מעדיף להימצא בחוסר היכולת לנוס מהחופש. העדר הברירה מחדד בי את משמעות הבחירה. לאחר הפרטת הקיבוץ החופש הוא ברירת מחדל, אבל אין כמוה ל... חופש: החופש הגדול, האמיתי והמשמעותי, של החיים - החופש להיות אני.

 

תחילתה השיתופית של ההפרטה

ההפרטה התחילה בצעדים קטנים, שיתופיים: בניירות, בסדנאות עם לוח מחיק וטוש. היא התחילה בהבנות, בתובנות, במלים שליחן נס זה מכבר אבל הן היו ועודן, ענפים בשיח הקיבוצי, השיתופי והמופרט. במעגל שנמניתי עם משתתפיו ישבו אנשים שמאז ההפרטה - שנים אחדות - את חלקם לא ראיתי כלל, את חלקם פעמים בודדות בלבד. ההכרח, האילוצים והבחירות שלהם הפיצו אותם איש לעיסוקו, איש למרחקיו. לפעמים, בעיני רוחי, אני רואה אותנו מתכנסים פעם נוספת במקום שישבנו בו לפנים, עם קפה ועוגיות, ותוהים, מה קרה לכל המלים היפות, מתי ולאן החיים הלכו בהן לאיבוד.

 

רחל

רחל, בת כיתתי היפה, מתגוררת מזה עשרות שנים בארצות הברית. היא לא ירדה, היא אינה יורדת. היא פשוט שם - חיה, עובדת, לומדת, יפה כמו כאן. אין לי זכות להגיד לה מילה, אין לי סיבה. אם טוב לה שם, מי אני שאגיד לה לחזור לכאן. בשביל מה? בשביל מי? "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אבל מה אם התבנית קטנה, לוחצת ומלחיצה? מה אם טוב יותר מעבר לים, מחוץ לקופסה, במקום שאין רחוק ממנו משטח השיפוט של "מה יגידו?". רחל שם. היא תישאר שם. בינינו ייוותרו זיכרונות קרים וגעגועים חמים. המר והמתוק. כמו פעם, כמו תמיד.

 

ביאפרה

כשהיינו ילדים, כשהיינו יחפים, בכל פעם כשהשארנו בצלחת או, גרוע מזה, זרקנו שאריות של מזון לפח, שמענו את המנטרה - "יש ילדים רעבים בביאפרה". לא היה שבוע, שבו לא שמענו, פעם אחת לפחות על הילדים השחורים, שלדי אדם, עם הבטנים השקועות, שכל כולן טיפת עור גרומה על צלעות בולטות, רעבים עד מוות; הילדים עם בועות הריר היבש על השפתיים והזבובים בעיניים ילדים שההווה שלהם הוא גסיסה ועתידם הסמוך ונוגע - מוות. המצפון שלנו - איך לא?! - היה אמור להינקף ולהתייסר - תראו כמה אוכל; תראו כמה ילדים היה אפשר להזין בכל השאריות הזרוקות. את המשפט "בביאפרה יש ילדים רעבים". כיום יכולים נוקפי המצפון ומייסריו להחליף את המשפט הביאפרי בנוסח מקומי - בישראל יש ילדים רעבים. האם יש נחמת-קט בידיעה, כי אם האוכל לא יגיע אליהם הם יגיעו אליו - במכולות האשפה או במתחמי הטמנתה, במזבלות המצחינות?

 

שורה תחתונה

בכל הפעמים (מתרבות והולכות), שבהן סניגורים של אישי ציבור מגנים על מרשיהם במשפט "לא דבק בו רבב" אני קורץ לעצמי ואומר: ודאי שלא דבק בו רבב. דבקה בו רבבה.

נכתב בתאריך
21/4/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו