עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / שחור, לבן ומגוון צבעים אינסופי
 

שיתופי - חדשני / שחור, לבן ומגוון צבעים אינסופי

אורי הייטנר, 18/4/2011

 

האם ניתן להאריך ימים בדרך ביניים, שאיננה הפרטה מלאה, או שזו בהכרח תחנה זמנית בדרך להפרטת הקיבוץ כולו

 

מאמרי "בית, דרך ואחריות", בו תיארתי את התהליך שאורטל עברה, עורר עשרות תגובות, כמעט כולן ענייניות. רבים מן המגיבים התייחסו למציאות המוכרת להם מקיבוציהם, שאינה בהכרח המציאות של אורטל. אני מודה מאוד למגיבים ובמאמר זה אנסה להתייחס לפחות לחלק מן התגובות.

 

הסוגיה המרכזית שעלתה בתגובות, היא השאלה האם ניתן להאריך ימים בדרך ביניים, או שזו בהכרח תחנת ביניים בדרך להפרטת הקיבוץ. רבים מן המגיבים שללו את האפשרות הראשונה, אם מתוך אמונה שהדרך הדיפרנציאלית היא האמת המוחלטת וסופם של כל הקיבוצים להגיע אליה, ואם מתוך דבקות בדרך השיתופית והערכה שכל פריצה בשותפות המלאה הינה מדרון חלקלק שיביא בהכרח להפרטה המלאה. 

***

התשובה שלי היא שאיני יודע מה יהיה. לאורך כל השנים נשאלתי האם אני בטוח שאורטל תישאר קיבוץ, ותשובתי הייתה תמיד שאיני בטוח ושאיני יודע מה יהיה. אני יודע במה אני מאמין, מה אני רוצה שיהיה, ואני פועל כדי להשפיע בכיוונים שבהם אני מאמין. אגב, זו גם תשובתי למי ששואלים אותי לעתיד הגולן. לא נביא אנוכי ולא בן נביא...

 

מעולם לא הייתי מרקסיסט, ואין בעולמי "דטרמיניזם היסטורי" ולא "תהליכים סטיכיים", ולא "תהליכים מטריאליסטיים". אין זה עולמי. כשאני קורא את עוזי בן צבי, אני חש שאני קורא סיסמאות מרקסיסטיות מפלקטים של שנות ה-50, אודות "עולם המחר", שהכרח הוא שכולם יגיעו אליו, בתהליכים סטיכיים וכו'.

 

האמת היא שלא התכוונתי להתייחס במאמר זה לאנשים בשמותיהם, אך פטור בלא עוזי בן צבי אי אפשר. עוזי, עוזי. כמה ציניות יכולה להיות באדם אחד. מה דעתך שיש גם אנשים שלא כל עולמם בצע; שלא רק החומר מניע אותם? מה דעתך, שיש גם כמה אנשים, שלפחות חלק מעולמם קשור לערכים של מוסר, של צדק, של שוויון, של סולידריות. אם היית מבין שיש חיה כזאת, היית פחות בטוח בתהליכים הסטיכיים שברור לך שכולם יפסעו בהם בסך. 

***

לא, איני יודע מה יהיה בעתיד. אולם אני רוצה לספר סיפור. קיבוץ אורטל החל בתהליכי השינוי בשנת 1988 - הפרדת העסק מן הקהילה, הפרטת הצריכה הפרטית ועוד. הייתה זו שנת העשור של אורטל. לכבוד שנת העשור, הזמנו לביקור את חברי בית השיטה, הקיבוץ המאמץ שלנו. הייתי אז מזכיר צעיר. בהרצאתי, הצגתי לאורחינו את תכניות השינוי שלנו. אורחינו הזדעזעו. "זה סוף הקיבוץ", הם הזהירו. "ברגע שתזיזו את הלבנים הללו, כל הבניין יקרוס", הם איימו.

 

חלף עשור, ובשנת העשרים לאורטל, 1998, שוב הזמנו את חברי בית השיטה לביקור. שוב היינו בעיצומו של תהליך אסטרטגי ושל שינויים רבים. שוב הייתי מזכיר הקיבוץ. שוב עמדתי לפני אורחיי והצגתי בפניהם את התהליך. האורחים ישבו פעורי פה. אחת החברות הוותיקות קמה ושאלה: "מה הסוד שלכם? איך זה שאתם נשארתם שיתופיים בעוד מסביב הכל קורס?" בתשובתי, הזכרתי לה את הביקור הקודם ואת האזהרות שהם הזהירו אותנו. "בזכות השינויים שביצענו אז נשארנו שיתופיים", אמרתי. ובזכות אותם השינויים ואלו שעשינו לאחר מכן, נשארנו שיתופיים לחלוטין 13 שנים נוספות. ואולי, אילו היינו מספיק יצירתיים וממשיכים את תהליכי השינוי השיתופי בזמן, לא היינו מכניסים היום לעולמנו את מימד התמורה לתרומה.

 

אולם הלקח שלי מן הסיפור הזה, הוא שהאיום מפני המדרון החלקלק אינו חייב להתממש. אולי דווקא הפשרה אליה הגענו תביא אותנו לדרך חדשה, שאותה נלך ונעמיק בשנים הבאות, ודווקא היא תהיה המעצור מפני הפרטה? אולי, אילו קיבוצים שהופרטו היו הולכים בדרך שבה אנחנו הלכנו, עד היום לא היו מופרטים? ואם השינוי שעליו החלטנו כעת יהיה בסיס לכיוון שאורטל תלך בו למעלה מעשרים השנים הבאות, כפי שהלכה למעלה מעשרים שנה בנתיב של השינוי שהחל בשלהי שנות ה-80 - אני מוכן לחתום על כך בשתי ידיי. שהרי מי (חוץ מעוזי בן צבי) יודע לומר היום מה יקרה בעוד 23 שנים? אולי רוח התקופה תהיה שונה לגמרי?

 

(אגב, הטענה שמתן האפשרות להחזיק רכב פרטי יצרה בהכרח מציאות שחייבה את ההחלטה הנוכחית, הייתה הגיונית אילו היה מדובר בפער של שנתיים-שלוש בין ההחלטות. אולם אנו אפשרנו לחברים אחזקת רכב פרטי ב-1993, כך שלבטח אין קשר כלשהו בין ההחלטות).

***

הדרך עליה החלטנו אינה קיבוץ שיזורי. קיבוץ שיזורי הוא קיבוץ שיש בתוכו קהילות שונות. יש קבוצה שיתופית, המקיימת בתוכה, בין חבריה, חיי שותפות, ויש קבוצה מופרטת. לא זה הכיוון של אורטל. קיבוץ אורטל כולו נמצא ברמת שותפות מסוימת עליה החליט, והיא כוללת את כל החברים. לחברים שני מסלולים - מסלול אחד שבו מחצית השכר נטו (עד תקרה עליה החלטנו) מהווה את תקציב החבר והשאר הולך לקופה המשותפת ומסלול אחר של חברים שכל שכרם הולך לקופה המשותפת והם מקבלים את התקציב הקיים, שהוא תקציב גדול. הקופה המשותפת משרתת את כלל החברים, משני המסלולים, באותה מידה. החינוך, הבריאות והרווחה, ההשכלה, חדר האוכל וכו' ממשיכים לשרת באותה מידה את כולם. לא יהיה כל יתרון בחינוך, למשל, למי שתקציבו יהיה גבוה יותר. לבעל התקציב הגבוה יהיה יותר חופש במותרות, אך לא בבסיס השיתופי.

 

אין בשיטה החדשה מסלול שיתופי ומסלול שאינו שיתופי, אלא שני מסלולי תקציב בשיטה השיתופית-למחצה שבה בחרנו. למעשה, מסלול א' (התקציב הקיים) הוא רשת ביטחון שתאפשר לכל חבר, גם מי שאינו יכול להגדיל את הכנסותיו, לחיות ברמת החיים הגבוהה הקיימת באורטל. בניגוד לקיבוצים שבהם חלק מן החברים הפכו לעניים, עד כדי כך שעמותות חסד מעבירות מזון לחברים בקיבוצים, בשיטה האורטלית, המינימום הוא המצב הקיים, וממנו אפשר רק לעלות.

 

בניגוד לכמה מן התגובות, אין זה נכון שהרוב באורטל רוצים את הקיבוץ המופרט. כל חבר באורטל, יאשר את הערכתי, שאילו קיימנו הצבעה עקרונית - מי רוצה קיבוץ שיתופי ומי רוצה הפרטה, היה רוב גדול לקיבוץ השיתופי. לא במקרה, דווקא החברים שדגלו בהפרטה, שללו מכל וכל את ההצעות לקיים הצבעה כזאת, ודחפו לדרך של גיבוש הסכמות ופשרה. איש לא יחלוק על כך, שהפשרה הייתה בין רוב הרוצה בקיבוץ שיתופי למיעוט הרוצה בהפרטה. מאחר ונקודת הפתיחה של המהלך הייתה אורטל כקיבוץ שיתופי, כל פשרה קטנה מזיזה אותנו לכיוון של הפרטה. אולם התוצאה הסופית של המהלך, היא שאורטל קרובה למודל השיתופי יותר מאשר למודל המופרט.

 

***

מכאן, שכל הדיון המעניין על "המיעוט החוסם" אינו רלוונטי, במקרה זה, לתהליך שקרה באורטל. את דעתי האישית בנושא כבר כתבתי בעבר - מן הראוי שרצון הרוב יתקיים, ואם יש רוב להפרטה, אין להשתמש ב"כוח השליש" או ב"כוח הרבע" (כל קיבוץ והרוב הנדרש בתקנון שלו) כדי למנוע זאת, אלא כאמצעי מעכב לצורך מיתון התהליך ושמירה על זכויות החברים.

 

סוגיית "ההמון כחותמת גומי" שהוצגה, נכתבה בכאב בידי חברה שתיארה את המצב העגום בקיבוצה, וכנראה גם בקיבוצים אחרים, אך ממש לא את המצב באורטל. תיאור התהליך יעיד על כך. התהליך באורטל החל, לפני שנתיים, בקבוצות דיון בהן השתתפו כמעט כל חברי אורטל. לאחר מכן הקמנו את הצוות המוביל של יצירת ההסכמות. ההצטרפות לצוות הייתה וולונטרית. למעלה מ-30 חברים, מתוך קצת יותר ממאה, הצטרפו לפורום. לאחר גיבוש העקרונות, קיימנו קבוצות דיון. בעקבות קבוצות הדיון, חזרנו לפורום המוביל והכנסנו שינויים בהצעה, בהתחשב בעמדות הציבור. עם המודל המגובש חזרנו לקבוצות דיון ולאחר מכן לשיחות אישיות עם כל אחד ואחד מן החברים. לאחר כל המהלך הזה, דנו בכל סוגיה, שאלה או רעיון שעלו בשיחות, והכנסנו שינויים רבים נוספים בתכנית. ההשפעה של החברים הייתה רבה מאוד, ולא בכדי למעלה מ-70% הצביעו בסופו של דבר בעד המודל.

 

טענה נוספת שעלתה בתגובות, ואולי היא נכונה בחלק מן הקיבוצים אך אינה רלוונטית לאורטל, היא החלוקה בין החברים היודעים מהו שכרם לאלה שאינם יודעים. באורטל, כבר לפני שנים רבות תמחרנו את השכר, וכל חבר יודע בדיוק מה השכר שהוא מכניס לקהילה. לאחרונה, הזמנו חברה חיצונית לתהליך מישכור מחדש, לקראת מימוש השינוי. כל עובד פנים השתתף בתהליך והוא מודע בדיוק לשכרו.

***

כפי שכתבתי במאמר הקודם, הסיבה לפשרה נובעת מצד אחד ממחלוקת קשה בתוך קבוצת המנהיגות שהובילה את אורטל לאורך שנים, ומצד שני מרצון למנוע מהמחלוקת להביא לקרע. שני הצדדים גילו אחריות, והעדיפו את המשך היחד הקיבוצי על פני דבקות בעמדות המוצא שלהם בדיון.

 

לעתים אין מנוס מלהתפשר על אידיאל, אך אין להציג את הפשרה כאידיאל. הייתי מעדיף שאורטל תישאר קיבוץ שיתופי לגמרי. צר לי על הצורך בוויתור. אך אני שמח שבחרנו בדרך השומרת על השותפות הקהילתית, על האחריות המשותפת לחינוך, לתרבות, לבריאות, לרווחה, להשכלה וכו', על הגבלה משמעותית של הפערים הכלכליים בין החברים, על ערבות הדדית אמיתית, לא כסיסמה.

 

ואולי זאת הבשורה שלנו - שאם מסיבות אלו או אחרות נגזר על קיבוץ לוותר על השותפות המלאה, יש עוד הרבה אפשרויות זולת הפרטת הקיבוץ. נכון, יש אנשים (עב"צ כבר אמרנו?) שאינם מכירים אפשרויות כלשהן זולת שחור ולבן. אבל אנו הרי יודעים שהחיים קצת יותר עשירים ומעניינים, ומגוון הצבעים הוא אינסופי.

 

למאמר "בית, דרך ואחריות" - לחצו כאן
למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
18/4/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו