עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המשפחה בין שומרת הלילה לאופר
 

המשפחה בין שומרת הלילה לאופר

מאת נדב פרץ, 14/4/2011

 

אמנם הלינה המשותפת פגעה במשפחתיות, אבל ההפרטה ושוק העבודה הקפיטליסטי פוגעים בה לא פחות

 

בשנת 1987, עת הוחלט על הפסקת הלינה המשותפת ברביבים, הייתי בכיתה ה'. הזיכרון העיקרי שלי מהאירוע הוא תחושת תרעומת עזה, על כך שהכריחו אותנו להפסיק לישון עם החברים שלנו - וסדרה של פעולות מחאה, שבשלב מסוים הגיעו עד מאהל מחאה בדשא שמול חדר האוכל.

 

כיום, כשאני אב לשלושה ילדים ועדיין מתגורר ברביבים, למדתי להכיר גם את צדדיה השליליים של הלינה המשותפת. איני מצטרף לקהילת מקטרגיה, ולא נותרו בנפשי שום 'צלקות' בעקבותיה, אך אין לי ספק שלא זו המסגרת בה הייתי רוצה לגדל את ילדי.

 

מאידך, כשאני מביט מעבר לגדר, אל עמיתי וידידי שגרים בעיר, או בקיבוצים מופרטים, ברור לי שגם דרך זו אינה דרך הולמת לגדל ילדים - לפחות עבורי. ההסתגרות בדל"ת אמות המשפחה מחד, ומרוץ העכברים הבלתי פוסק שאינו מותיר להורים זמן לבלות עם ילדיהם מאידך, אינם נראים לי כאפשרות אטרקטיבית במיוחד.

 

***

שתי האפשרויות - הלינה המשותפת ומרוץ העכברים - מצמצמות, שלא לומר מעלימות, את המשפחתיות, כל אחת בדרכה. הלינה המשותפת, בגרסתה הראשונית לכל הפחות - שאפה להעלים את המשפחתיות מסיבות מוצהרות ואידיאולוגיות: הקהילה נועדה להחליף את המשפחה.

 

אך צורת החיים הקפיטליסטית, בצורתה הקיצונית הנהוגה היום בישראל, מבטלת את מוסד המשפחה לא פחות. היציאה המבורכת של נשים לשוק העבודה, השתלבה עם משרות תובעניות וארוכות, ויצרה מצב שבו הורים - לעתים קרובות, אבות ואימהות כאחד - עובדים שעות כה ארוכות, עד שילדיהם רואים את המטפלת לא פחות מילדי הלינה המשותפת (אלא שהמטפלת של הלינה המשותפת תוגמלה טוב יותר, הייתה מקצועית יותר ועבדה בתנאים טובים יותר לילדים).

 

הורי אמנם נפרדו מילדיהם בשעה 20.00, שעת ההשכבה, אך עבור רבים מידידי, ובמיוחד הגברים שבהם, השעה 20:00 היא השעה שבה הם פוגשים את ילדיהם לראשונה, כשהם חוזרים מהעבודה.

 

***

הקיבוץ השיתופי של ימינו יוצר, לטעמי, פשרה מנצחת בין שתי צורות קיצון אלו, פשרה שאפשר לקרוא לה 'הפתרון השיתופי-משפחתי'. הפתרון הזה אינו מתיימר למחוק את המשפחתיות, לא בשם הקהילתיות, ולא בשם המרדף אחר הכסף והקידום. הפתרון הזה מאפשר לי לסיים את עבודתי בשעה סבירה, ולהיות חלק משמעותי בחייהם של ילדי.

 

נכון, לפתרון הזה יש גם עלויות. כשהטלפון שלי מצלצל, אני שולף מהכיס מכשיר מתוחכם הרבה פחות מזה של רוב ידידי שאינם בקיבוץ; היכולת שלי לצאת לחופש לחו"ל עם הילדים, או לרשום אותם לחוגים היוקרתיים ביותר, היא נמוכה. אבל המחיר הזה שווה את זמן האיכות שלי עם ילדי - הזמן שאני מבלה איתם יום-יום, ומלווה אותם ברגעים הקטנים והיומיומיים, שהם אלו שמרכיבים את החיים בכלל ואת המשפחתיות בפרט.

 

עוד לא אמרנו כלום על קהילה - על העובדה שעבור הילדים שלי, האדם שעובר מולם ברחוב לא נמצא בקטגוריה של 'זר' ו'סכנה', אלא במגוון קטגוריות: לפעמים 'סבא של הילה', לפעמים 'חבר של אבא', ולפעמים 'הזקן הנודניק'. אבל על כך, אולי, בפעם אחרת.

 

מתוך במקום" 25

נכתב בתאריך
17/4/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו