עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

רעיון משותף קודם לכתובת משותפת
 

רעיון משותף קודם לכתובת משותפת

מאת עזרא דלומי, 29/3/2011

 

המטה השיתופי צריך לעבור מספירת קיבוצים לספירת ראשים: להטות את עיקר המאמץ אל כלל החברים בקיבוצי התנועה, הדוגלים בשיתוף ושוויון ופחות לכל קיבוץ וקיבוץ

 

בוויכוחים ובדיונים בעד ונגד הפרטת הקיבוץ יש עובדה אחת שקשה להתכחש לה: הרבה יותר קל לפרק מאשר להרכיב. הרבה יותר קל להפיל שיתוף מאשר להקימו ולשמרו. במטאפורה, זה כמו לפרק או לבנות בית; לחסל או לקיים זוגיות. בשביל לפרק בית, מספיק לערער עמוד אחד שלו. הפלתָ עמוד - נפל הבית. בשביל זה מספיק לעתים גם אדם אחד. בשביל להקים את הבית - צריך תיאום והסכמה של הרבה אנשים וידיים: קבלן, אדריכל, מהנדס, בנאים, דיירים; בזוגיות, אם אחד הצדדים לא מעוניין, היא מתבטלת. בשביל לקיים אותה צריך ששני הצדדים יסכימו, ועדיף שיהיו מסונכרנים.

 

בדברים הללו יש תשובה, לפחות חלקית, לשאלה מדוע ברוב הקיבוצים, כשמתחילה תנועה לכיוון ההפרטה, היא משיגה דומיננטיות, למרות היותה בתחילה במיעוט; למרות, שלפחות בהתחלה, רוב, אפילו גדול של חברים, לא רצה בפירוק השותפות. מתברר שלמיעוט יש כוח לכפות את רצונו באופן שאין לרוב. למה? כי קל יותר לפרק מאשר לבנות; קל יותר לשבור הסכמה מאשר לקיימה. למיעוט, במקרה שלנו, יש סנקציות שלרוב אין אותן.

 

חוץ ממוטיבציה חזקה של מובילי ההפרטה - בדרך כלל מדובר במי שעומדים להרוויח יותר - שגורמת להם להיאבק ללא פשרות, יש להם גם את היכולת "לשבור את הכלים", כאשר העניינים לא מתנהלים לפי רוחם: למשל, לבקש להיות תושבים; למשל, לצאת לעצמאות כלכלית; למשל למצוא דרכים יצירתיות "לעשות לביתם".

 

לקבוצת הרוב אין סנקציה נגדית: הוצאה מן הקיבוץ איננה חלק מכללי המשחק הלגיטימיים, כשלא מדובר בעניינים חריגים ממש; צעד כזה גם כרוך בעלויות שלקיבוץ קשה לעתים לשאתן; ויש כמובן קשרי חברות ומשפחה, תפקיד בעבודה ועוד כיו"ב עניינים שקשה להפריז בחשיבותם. לפיכך, כשהמחלוקת מגיעה לקצה, הולכים על הפתרון 'הפרגמאטי': חופש, תושבות "הסדר מיוחד" וכו', בתקווה שהעניינים יירגעו, מה שכמובן לא קורה. ברבות הימים כמות ההסדרים הופכת לאיכות, הרוב הדומם מתעייף - שהרי החיים נהפכים לגיהינום - ומתישהו, בלחץ כזה או אחר, מושג האחוז הדרוש בתקנון והפרטת הקיבוץ הופכת לעובדה מוגמרת ולגיטימית.

 

אמת, התהליך הזה לא מאפיין את כל קיבוצי ההפרטה - ברבים מהם ההסכמה על מעבר למעמדיות הייתה רחבה - אלא לקיבוצים שבהם המשחקים נגמרו בניצחון בנקודות, או שנדרשה בהם הארכה כדי לקבוע את המנצח - לרוב הצד המפריט. בקיבוצים האלה משקיע המטה השיתופי את חלבו ודמו בניסיון "לעצור את העולם": מזיע ומתנשף, בדרך כלל ללא הועיל. המאמץ גדול, היבול לא רב וכרוך בפתרונות שרק דוחקים את הקץ.

 

***

מצב עניינים זה מחייב חשיבה חדשה. כשלעצמי, מזה זמן רב אני סבור שהמטה השיתופי צריך לעבור מספירת קיבוצים לספירת ראשים: להטות את עיקר המאמץ אל כלל החברים בקיבוצי התנועה, הדוגלים בשיתוף ושוויון ופחות לכל קיבוץ וקיבוץ: להקים מעגל שיפקוד את כל החברים התומכים בשיתוף בכלל הקיבוצים - מעמדיים כשיתופים - ולצרפם, יחד עם חברי מעגל הקבוצות, קומונות הבוגרים והקיבוצים העירוניים לחזית שיתופית אחת - תנועתית, ציבורית ופוליטית. אני נוטה לשער שבין שני חברי התארגנות כזו יהיו מכנים משותפים משמעותיים רבים יותר מאשר בין שני חברי עין השופט או יראון, שאחד מהם דוגל בשיתוף והשני מחפש "סידור מיוחד" עד שתתקבל בקיבוץ עמדתו המפריטה.

 

מהלך כזה עשוי גם לחזק את הפרופיל הרעיוני של המטה השיתופי שלא יצטרך עוד "ללכת על ביצים" ביחסיו עם התנועה בשם איזו שמירה על אחדות מדומיינת בין שניר ליוטבתה או בין עין זיוון לחצרים. מהלך כזה יכול אולי גם לשמש פלטפורמה עבור הניסיונות המתבקשים לייסד קיבוצים שיזוריים שבהם קבוצות חברים שיתופיות יוכלו לממש אורח חיים ברוח העדפתם הרעיונית. המודל השיזורי הוא כמעט הכרח המציאות אם לא רוצים לאבד את המיעוטים השיתופיים בקיבוצים המופרטים. נכון, מדובר במבנה לא פשוט, המחייב תכנון וחשיבה, העשויים להקנות אופק ראוי למטה השיתופי.

 

הדברים הללו לא נכתבים בעלמא: מי שנכח בכנס השנתי של המטה השיתופי בערבה, יכול היה לגלות בקלות כי לא מעט קיבוצים חברי המטה השיתופי, לא טרחו כלל לשלוח נציגות לכנס. הנוכחות המאסיבית, חוץ משל אנשי הערבה, הייתה של חברים תומכי שיתוף שבאו מקרב הקיבוצים המעמדיים ושל חברים מתנועות הבוגרים והקבוצות השיתופיות. הם צריכים להיות במוקד פעילותו של המטה. קודם המכנה הרעיוני המשותף, אחר כך כתובת המגורים.

 

מתוך "במקום" 25

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
29/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו