עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חלשים מכדי לדעת
 

חלשים מכדי לדעת

מאת מיכה אשחר, 27/3/2011

 

מי שיחולל שינוי הם המעמדות המבוססים - האליטות. אצלם, מצד אחד פער התודעה בין הפוליטיקה כפי שהיא מתנהלת למעשה, לבין האופן שבו היא נתפסת בציבור, מתקיים פחות מאשר אצל מעמדות נמוכים. מצד שני הם גם יותר מסוגלים להשפיע, יש להם כוח או נגישות למוקדי הכוח

 

יש אופנה לומר "מוחלשים" במקום "חלשים", ובכך לבטא הכרה בכך שבמידה שבה אדם הוא תוצאה של הסביבה, יש לשנות את אותה סביבה ולעשותה אנושית, תומכת ומקדמת. תובנה זו חשובה מאוד, כמובן, אבל היא מפספסת דבר מרכזי אחר: השאלה האם החלשים הם חלשים באשמתם, איננה הדבר היחיד החשוב.

 

זהו כשל מחשבתי שניזון מתפיסת אשמה, או אחריות, שהיא אנאכרוניסטית מצד אחד, ולקויה מן היסוד מצד שני. תפיסה זו אומרת בערך כך: אם משהו אצלך לא בסדר, אז כברירת-מחדל המסקנה היא, שהבעיה אצלך. ואם הבעיה אצלך - שא באחריות. אם, לחילופין, צריך לפטור אותך מנשיאה בתוצאות (כי התוצאות נוראות מדי), כך אומרת בערך אותה תפיסה, הבה נעשה זאת על ידי כך שנוכיח כי אינך אשם. כל זאת במקום לכפור בקשר מעשים>תוצאות. קשר זה, או לוגיקה מנחה זו, מונחים כמובנים מאליהם, אבל הם לא, הם צורת חשיבה בעלת שורשים היסטוריים ותרבותיים.

***

התפיסה הזו איננה מאוד חדשה, היא קיימת לפחות מאז תקופת הרנסנס. הדבר שאמרו מרטין לותר והקלוויניסטים, בהקשר ההיסטורי שבו הופיעו ופעלו, הדבר הזה בשעתו היה דבר מהפכני: ייצוג של האדם מול אלוהים לבדו, ללא מתווכים (כלומר באורח אינדיבידואלי, ללא מעמד חברתי לכנסייה). האדם - כדי למלא את חובתו לאלוהים, אלא מה - חייב לקיים אורח חיים אשר צובר עושר חומרי, ובזה הוענק תוקף דתי לקפיטליזם. לכאורה, הטענה הקלוויניסטית גורסת "שב ואל תעשה", כי גורלו של האדם איננו תלוי במעשיו וסגולותיו של האדם בעולם הזה, אלא הוא תוצאה של בחירה אלוהית בלתי תלויה ובלתי מובנת ("פרֶה-דסטינציה"). לאמיתו של דבר, אין איש (ובייחוד לא מוסד כמו הכנסייה) שיכול לומר הלכה למעשה מהי בחירת האל, ואין דרך לדעת זאת אלא באמצעות התוצאות הלכה למעשה של הפעילות האנושית. לכן דנו הקלוויניסטים את בני האדם למרדף אחרי הוכחת הצלחתם. בעצם שם נולדו מושגים כמו "סלף-מייד-מאן", וגם "מגיע לי". שם נולד השיפוט על פי התוצאות.

 

אבל מאז עברו כחמש מאות שנה. המהפכה התעשייתית הגיעה לשלב מתקדם, אחרי תקופת הניצול והעוני המחפיר, שאופיינו בין השאר בעבודת ילדים, שעות עבודה בלתי אפשריות והעדר גמור של זכויות סוציאליות. עם ההתקדמות הטכנולוגית והתעשייתית נוצר אצל הסקטור היצרני צורך בשוק, עבור הסחורות שהם ייצרו. הנרי פורד ("רכב לכל פועל") תמך בתשלום שכר גבוה מהמקובל לעובדים, לא כי היה חסיד אומות העולם או סוציאליסט. הוא עשה זאת כדי שיוכלו לקנות, בין היתר את מה שהוא רצה לייצר ולמכור. בתקופה זו גם נולד מושג העובד הסוציאלי שמקבל שכר, ואיננו מתנדב: החברה האנושית הבינה, תוך מאבקים קשים אמנם, כי לא ייתכן להשיג התקדמות חומרית ואנושית נוספת במערכת שבה העונש על "אי-יוצלחות" כזו או אחרת, הוא גבוה מדי. המחיר שהחברה תשלם יהיה מחיר של פיגור, וזאת מעבר למחיר המוסרי.

 

במילים אחרות, החברה הפנימה שמושג השכר והעונש איננו המושג היחיד שלפיו ייתכן לדון בתגמול החומרי, או בתנאי החיים הממשיים של בני אדם. אם העניים הם כאלה באשמתם או לא, מעבר לרמה מסוימת זה לא רלוונטי. זאת מכיוון שה"עונש" שהם עלולים לקבל הוא כזה שיאיים על יציבות החברה ואולי אף על עצם קיומה.

 

המוטיבציה לכתיבת המאמר התעוררה אצלי כאשר קראתי כי חלק ניכר מהזכאים לקבלת מס הכנסה שלילי אינם פונים כלל לממש את זכאותם.

***

רקע: אימהות לילדים מתחת לגיל שנתיים העומדות בקריטריונים מסוימים, זכאיות לתמיכה בין היתר בצורה של מס הכנסה שלילי. והנה, לפי נתוני רשות המסים, רק 30% מהן מימשו את זכאותן למענק.

 

זה לא ברור, לפחות לאותם היסטוריונים חברתיים שמנסים להסביר תופעה אחרת: מדוע המעמדות החלשים מצביעים באופן עקבי דווקא למי שמקפיד לדפוק אותם - והוא מצידו, עושה זאת באופן עקבי גם כן. על נושא זה נכתבו מאמרים וגם ספרים לרוב. אבל המהפכנים של האקדמיה לרוב אינם מבינים שהאנשים שעליהם נכתבו אותם ספרים, לא רואים את העולם דרך אותם משקפיים, לא כי המשקפיים שלהם אחרים אלא כי אין להם משקפיים בכלל. זה נתפס כהתנשאות, אבל אין זה מגונה, כך אמרו לפני, להביט על אדם מלמעלה - אם עושים זאת כאשר מושיטים לו יד להתרומם מהרצפה.

 

האימהות שזקוקות ביותר לסיוע לא מסוגלות להסתייע לבדן אלא הן זקוקות להכוונה. את זה יודע כל חונך פר"ח שקצת הגדיל ראש, בוודאי כל עובד סוציאלי שנכנס לתקציב המשפחתי ולזכויות שמגיעות למשפחות נזקקות: במקרים רבים אין להם מושג מה מגיע להם. הם חלשים מכדי לדעת.

***

לפני זמן-מה התחוללה מהומה סביב ההכרה בהוצאות הטיפול הילדים כהוצאה מוכרת למס הכנסה. עורכת דין עצמאית, הגישה תביעה נגד רשויות המס בבקשה להפחית מנטל המס שלה את הוצאות הטיפול בילדים, מכיוון - כך טענה - שהוצאות אלה הן מרכיב הכרחי לצורך ייצור ההכנסה שלה.

 

קראתי את זה ואמרתי, יופי לה. נו באמת: זכויות סוציאליות? מי שזקוק להן ביותר לא מסוגל לנסח את הבקשה בכלל (וגם אין לו הכנסה בגובה שמגיע לסף המס, אבל זה נושא לחוד). המיסוי המרושע ביותר בישראל הוא מיסוי עקיף, מכיוון שהוא חל גם על מי שאין לו הכנסה כלל. מס על חשמל, לחם ומרגרינה (אני מתכוון למע"מ, כמובן) משול למס גולגולת, מכיוון שכדי לא לשלם אותו אדם צריך להפסיק להתקיים. מס זה, מצד אחד מכביד ביותר על מי שאיננו מבין את הנקודה הזו - המס משמעותי ביותר דווקא במשקי הבית שאין בהם הכנסה. מצד שני אותם משקי בית דווקא אינם נוטים להצביע בעד מי שיקדם חקיקה סוציאלית, כמו למשל ביטול המע"מ על מזון.

 

מי שיחולל שינוי הם המעמדות המבוססים - האליטות, אלה שמבינים את העניין. אצלם, מצד אחד פער התודעה בין הפוליטיקה כפי שהיא מתנהלת למעשה, לבין האופן שבו היא נתפסת בציבור, מתקיים פחות מאשר אצל מעמדות נמוכים. מצד שני הם גם יותר מסוגלים להשפיע, יש להם כוח או נגישות למוקדי הכוח.

 

שינוי חברתי, שלא ייעזר באותו מרכיב של המעמד המבוסס שמעוניין בשינוי, פשוט לא יתרחש.

  

למאמרים של מיכה אשחר
נכתב בתאריך
27/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו