עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מלים שוות

אברהם שרון, 24/3/2011

 

ההפרטה רוקנה את הקיבוצים משמחת חיים פשוטה. יש קיבוצים, שבהם היא פרמה את הרקמה החברתית ויש קיבוצים שבהם היא קרעה אותה לגזרים

 

אורית נוקד

לא קנית את עולמך בשעה אחת. עמלת קשה כדי לבנות אותו. כנציגת מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה נבחרת - בזכות! - והודות לגב הרחב שהוענק לך מזה וליכולת האישית שלך מזה. זכית להגיע למעמד של סגנית שר. כאשר נקרתה לך הזדמנות ("שש שעה רקובה" מכונה אחד ממחזותיו של חנוך לוין) לפרוש, עם פרישתו של שר הביטחון הגחמן ממפלגת העבודה, אשר שניכם הייתם נציגיה - את בכנסת וברק בממשלה - יצאתם ל"עצמאות": ברק, כדי להמשיך להידבק לכורסת השר ולשררה ואת כדי להתמנות לתפקיד שרת החקלאות. עם כל הכבוד וההערכה כלפייך, אורית, שגית. שיקול דעת מוטעה הניע אותך לפרוש. בכך ניתקת עצמך משתי הפלטפורמות (ומשני מקורות הרוח הגבית) אשר אולי רק מאחת מהן, ואף זה לא בטוח כלל ועיקר, היה לך סיכוי כל שהוא, להיבחר לכנסת הבאה. ניתקת את הקשר ושרפת את הגשר. במחוז הקיבוצים את מחוקה. במישור הארצי אין לך שום סיכוי להיבחר. בניגוד לרבים בתנועה הקיבוצית שכועסים עלייך אני, לעומתם, בעיקר מצטער עליו, ועלייך. שלא בטובתך את עלולה להיזכר יותר מכל כמי שהחותם שטבעת בחיים הפוליטיים הוא החותם שטבעו אותו לא מעט אנשי ציבור לפנייך - חותמם של אלה שלא עמדו בפיתוי ותמורת תהילת-מה קצרה וחולפת, תלויה על בלי-מה, איבדו אשראי וסיכוי. חבל.

 

עוזי בן צבי

אפתח במאמר מוסגר. כן, זה אני. שפטת אותי במשחקי כדורעף רבים (בשנים כשעוד הייתי מסוגל לקפוץ ולהשתטח, טרם פרישתי הכפויה מסיבות שלא זה המקום לפרטן). באחד המשחקים, כשקפצתי לחסום כדור של היריבה, שרקת נגדי. סימנת בידך שנגעתי ברשת. גם ממרחק השנים אני מוכן להישבע: בי נשבעתי. לא נגעתי. אבל כיבדתי את שריקתך. לא התווכחתי. קיבלתי את פסיקתך.

ברשותך, אחרי הפתיחה הסגורה, אפתח את הסוגריים ואמשיך. אין לי ויכוח מסובך וסוער אתך. יש לי שיחה פשוטה ושקטה. אתה נמצא בצד המואר של הכסף וזווית הראייה שלך לגיטימית כמו ראייתם של מי שנמצאים מהצד הפחות מואר, חלקם אף מצויים בקצה הצד האפל שלו.

ההפרטה היא כורח המציאות ואולי רע הכרחי. יהיו מי שיגידו שהיא מגלמת את הטוב שבעולמות. אני, שנמניתי בשעתו, בשעתי, עם המתנגדים החריפים לה, מוצא בה, חרף התנגדותי, גם ברכה ופה ושם אף תועלת. אבל... ההפרטה רוקנה את הקיבוצים משמחת חיים פשוטה. יש קיבוצים, שבהם היא פרמה את הרקמה החברתית ויש קיבוצים שבהם היא קרעה אותה לגזרים (שלא ניתן יהיה עוד לאחותם, אולי לעולם!). גם מי שמתהדרים, ונדמה לי שאתה ביניהם, בקיומה של ערבות הדדית יודעים, כי היא קיימת בעיקר כמנגנון רשמי מוכרז אבל בפועל, בשטח, היא הולכת ומאבדת את שארית הלחלוחית שלה ואינה מחזיקה מים.

ההפרטה קלעה וכלאה אותנו בבתים. היא הפכה את החוצות ריקים ועצובים, כ"רחובות ברזל ריקים ועצובים", בשירו של אלתרמן. כאשר המסר העיקרי, גם אם לא להלכה - ודאי למעשה, הוא: כל אחד לנפשו, לעיסוקו, לעולמו, לביתו, היא מעקרת מתוכנם חלק ניכר מהערכים האנושים הכי פשוטים, הכי יפים. ההפרטה מכוערת, גם חזותית (יעידו על כך חברי לא מעט מהקיבוצים המפורטים). אודה ואתוודה: נעים ונוח לי בהפרטה אבל כשאני לעצמי, מי ומה אני?

 

שורה תחתונה:

חלומות רעות הם תמיד חלומות עם שגיאות.

נכתב בתאריך
24/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו