עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

על חינוך ועל עתידנו הקיבוצי
 

על חינוך ועל עתידנו הקיבוצי

מאת גדעון שפירא, 23/3/2011

 

בניגוד למחשבה המקובלת על רבים, החינוך איננו גרימת שינוי ערכי אצל הזולת, אלא טיפוח התנאים התומכים בצמיחתו ובעיצובו האישיים והעצמאיים

 

במסורת הקיבוצית, כמו גם במסורות אחרות, קיים טשטוש גבולות ביחס למהות החינוך, כתוצאה מעירוב בין תקוות, משאלות ואינטרסים, לבין תוכנו האמיתי. רבים-רבים בתוכנו ובתוכם חגי אלון ("ידיעות הקיבוץ" 27.8.10 ו-28.9.10), אברמלה פרנק (שם, 5.11.10), מיכאל לבני (שם, 3.12.10) ולאחרונה הויכוח על השומר הצעיר (שם, 25.2.11), שוגים בדיונם החינוכי, כיוון שמדבריהם מתפרש, כאילו אפשר להעניק לבני אדם ערכים לפי אינטרסים לא להם.

 

חינוך מתקיים ללא כל ספק, אך בניגוד למחשבה המקובלת על רבים, החינוך איננו גרימת שינוי ערכי אצל הזולת, אלא טיפוח התנאים התומכים בצמיחתו ובעיצובו האישיים והעצמאיים. זהו לב העניין! אסור להתייחס אל החניך כאילו היה "שק-איסוף-ערכים". תהליך חינוכי מצריך מתודות השונות מאלו שבית-ספר מפעיל במטרה לצייד את תלמידיו בידיעות. ידיעות אינן מצריכות חברה על מנת להיקלט, אולם ההתפתחות הערכית מותנית בקיום מערכת חברתית יציבה וחופשית במידה רבה. הרי לא נחוצים ערכים בהיות האדם לבדו.

 

לורנס קוהלברג, מבחירי הוגי הדעות בתחום ההתפתחות המוסרית של נוער, גרס למשל:

1. כי לא ניתן להנחיל לפרט התפתחות מוסרית קוגניטיבית באופן ישיר.

2. כי המעבר מדרגה מוסרית מסוימת לזו הבאה אחריה, עשוי להתבצע בתוך חברות גיל אורגניות.

3. כי צפוי, שבני אדם יישארו ברמות מוסר ראשוניות במידה ולא פעלו בחברות משלהם (ומומלץ לעיין בכך גם על רקע ההנחה, כי העדר מוסר איננו מחסום להשלמת 120 שנות חיים).

 

אין כל סיבה להניח, שכללים התופסים לגבי כלל בני אדם, לא יפעלו גם ביחס לנערים שביניהם. הפעילות בחברה מאורגנת והנשיאה באחריות אישית מעמידים את האנשים פנים אל פנים מול ערכיהם וכך, אם בכלל, עשויה להתפתח ביקורת הערכים ומכאן, אולי, החלטות שיש להן משמעות ישירה לגביהם כגון קבלה, דחייה או החלפה. זה קורה בעיקר בעת החיפוש אחר אופציות חיים, תוך ברירה בין אלטרנטיבות חיוביות מעיקרן, כאשר נאלצים לבחור בין ראוי א' לראוי ב', כיוון שלא ניתן לממשם בעת ובעונה אחת.

 

חברות-נעורים או, במתכונתן המוכרת כקבוצות בני הגיל, הן ככל הידוע כורח אמיתי, כיוון שהנערים אינם מסתפקים במסגרות הנתונות להם מטעם החברה הבוגרת כולל המשפחה. הם מבקשים ומשיגים לעצמם גם קבוצות שייכות במטרה לפעול בהן כשווים בין שווים. על כן, מלבד יעילותה החינוכית מהווה חברת הנעורים גם תנאי התפתחותי מובהק. מכנים זאת "מרד-הבנים" במובנו האישי והמיידי, בניגוד לרעיון "המרד-ההיסטורי-הרב-דורי", שהומצא בתנועתנו על-מנת להפוך את הפרט לפרודה בארגון.

 

המסקנה: תהליך חינוכי מתקיים בעיקר, כאשר לצד ביה"ס שלו מצויות בידי הנוער מערכות חברתיות שניתן לו לפעול בהן מרצונו החופשי וכאשר המערכות הללו מצטיינות בניהול עצמי ורשות לניסוי וטעייה, ואשר לנוער בהן כושר לפתח משא ומתן עם סביבתו והמון אחריות. באלה מצוי גם כל ההבדל שבין חברות יצירתיות לבין קהילות סעד. הניסיון מלמד, שנערים הפועלים במתכונות מסוג כזה, נוטים לפנות לעזרה ואף שותפות של מבוגרים מנוסים, מעורבים, מסורים וזמינים, אך ללא זכות וטו על הנושאים המותרים להם.

 

***

חברות נעורים העונות לקריטריונים הללו והמפעילות בנוסף על כך מערכות חינוכיות משלהן, זהות למוכר לנו כ"תנועות-נוער", שהתפתחו בעיקר בעם היהודי ובתוכו במיוחד בגולה, שבה לא שררו אינטרסים מובהקים לגבי הנוער כנוער. ודוגמת מה למתואר כאן, ניתן למצוא כיום בקבוצות הבחירה החוץ קיבוציות.

 

התנועה הקיבוצית, החוגגת מאה שנים לקיומה, ביקשה להבטיח בעזרת החינוך את עתידה. זה טבעי. אך ליתר ביטחון הנוער הקיבוצי הוחזק "קרוב מדי ללב" וללא אוטונומיה ממשית. הדרך שננקטה גרמה הן לפגיעה בעצמאות הנערים והן להפגנת חוסר אמון בהם. כל כך פשוט! זוהי בדיוק השיטה, שבה נוהגות חברות שבטיות, בהן זקנים קובעים באופן בלעדי את החוקים, הכללים והעתיד. כך התנוון, פשוטו כמשמעו, המכשיר החינוכי הטוב, שפעל במחוזותינו והיה יכול להביא נוער עד לשותפות מלאה בהנהגה ובהובלה החברתית. מערכות הנעורים הקיבוציות אינן קיימות יותר לפי הקריטריונים הללו.

 

אנא אנו באים? כיום נשארו בידינו בעיקר המשפחה והחצר הקיבוצית. הילדים שלנו צומחים אצלנו; הם שומעים את האמירות ורואים את ההתנהגות הקיבוצית שלנו; הם סופגים ונושמים את הקיבוץ ישר מסביבת חייהם המיידית; מושגיהם הקיבוציים נשענים על הניסיון הממשי והקודים שקלטו אצלנו ומסקנותיהם עוברות דרך שינויים מתבקשים שיתכן ואף שמעו עליהם מאתנו ההורים. כתוצאה מכך, הנוער הקיבוצי, מלבד היותו יוצא חלצינו, הוא גם נוער שראוי לנו לאמצו ולהעדיפו על הבטחות השווא. זה מחייב שותפות מתוך הסכמה הדדית ולא תכתיב מאת חברה מזדקנת. ה"חצר-הקיבוצית" (אנחנו), היא עדיין סביבת צמיחה מצוינת ובכוחנו לשמור עליה ביחד ובפתיחות. כבר מעל עשר שנים אנו רואים, כי הדבר אפשרי.

 

נכתב בתאריך
23/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו