עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיינס כפשוטו (ב)
ג'ון מיינרד קיינס
 

קיינס כפשוטו (ב)

מאת שאול פומרנץ, 22/3/2011

 

המשבר האחרון הראה שרוב הממשלות, רוב כלי התקשורת, כולל אלה הנחשבים לניאו-ליברליים, ורוב מוחץ של הכלכלנים תמך במדיניות קיינסיאנית למהדרין (חלק שני ואחרון)

 

בעוד שהטענה שמחסור בביקושים היא מנוע מרכזי במחזור העסקים התקבלה בסופו של דבר כמעט על כולם, הטענה שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא בהגדלת הביקוש על ידי הממשלה, התקבלה פחות. וכך אמרו משכללי התיאוריה: אם הבעיה היא שהריבית לא יורדת מספיק, אולי פשוט כדאי לנסות להשפיע על הריבית, לא? אם אתם לא חיים מתחת לסלע בשנים האחרונות, אתם גם בטח רגילים לשמוע שבנק ישראל קובע את הריבית, ולא, כמו שניסיתי להגיד קודם, הבנקים שמנסים להלוות את הכסף שלהם, ופשוט בוחרים מחיר מתאים. אז בואו נעשה קצת סדר.

 

מה זה בדיוק הריבית שבנק ישראל קובע? הרי הבנק לא מחוקק חוק שממחר כל ההלוואות במשק צריכות להיות בריביתX , אז מה בדיוק בנק ישראל עושה?

 

לנהל בנק זה אמנם עסק משתלם מאוד, אבל גם כאב ראש גדול. כל יום נפרעות אלפי הלוואות בסכומים שונים, ניתנות הלוואות חדשות וחסכונות חדשים מופקדים. לאורך זמן בנק אחראי דואג שהכסף שהוא צריך להחזיר לבעלי חסכונות שיום פירעונם הגיע יתאזן עם החסכונות החדשים שהופקדו בבנק. אבל לפעמים לא כל יום האיזון הזה נשמר על השקל. מה עושה בנק שקולט שמחר בבוקר הוא צריך להחזיר כסף לבעלי חסכונות שנפרעו (או לתת את הכסף של משכנתא שנחתמה אתמול), אבל אין לו מספיק כסף מזומן כרגע? מה שכל אחד מאיתנו עושה - הוא לוקח הלוואה מבנק אחר. ההבדל לעומת אנשים רגילים הוא שההלוואות האלו הן בדרך כלל ליום אחד, ומוחזרות למחרת. הריבית היומית הזו תקבע כדי להביא לשיווי משקל בין הבנקים שדווקא היום יש להם קצת יותר כסף, ובמקום לשבת על הכסף הם מעדיפים להלוות אותו ליום אחד, ובין הבנקים שדווקא היום חסר להם.

 

וכאן בנק ישראל נכנס לסיפור. אם בנק ישראל רוצה להוריד את הריבית הזו, הוא צריך לדאוג שלבנקים שרוצים להלוות לבנקים אחרים יהיה קצת יותר מזומן, וגם שהבנקים שרוצים ללוות יצטרכו קצת פחות. יותר היצע ופחות ביקוש - ריבית בין בנקאית יותר נמוכה. אז מה בנק ישראל עושה כדי להשיג את זה? הוא פשוט מדפיס כסף, וקונה מהבנקים נכסים לא נזילים, בד"כ אגרות חוב ממשלתיות תמורת הכסף החדש שהוא הדפיס (לפעמים הוא גם מלווה ישירות לבנקים, זה פחות חשוב כרגע). ככה שהבנקים לא הרוויחו כסף מהעניין, אלא רק הפכו נכסים לא כל כך נזילים, למזומן שהם יכולים להשתמש בו מהיום להיום. בקיצור, אם הבנק המרכזי מדפיס הרבה כסף, הוא יוריד את הריבית. אם הבנק המרכזי לא מדפיס, ואולי אפילו סופג כסף מהבנקים (מוכר אג"ח, ולוקח אליו מזומן) - הוא יעלה את הריבית.

***

איך ההתערבות בהלוואות ליום אחד בין הבנקים משפיעה על המשכנתא שלי?

 

תחשבו על בנק שצריך להחליט אם להלוות כסף לבנק אחר ליום אחד בריבית של 1%, או להלוות אותו לבעל עסק שצריך הלוואה לשבוע אחד. כמה ריבית הבנק יבקש על השבוע הזה? הבנק בעצם צריך לבחור בין להלוות את הכסף כל יום מחדש ליום אחד, במשך שבוע, או להלוות אותו פעם אחת לכל השבוע. כמה הוא ירוויח בסך הכל אם הוא ילווה אותו כל יום מחדש? תלוי מה הציפיות של הבנק בנוגע לגובה הריבית היומית במהלך השבוע. אם הוא חושב שהריבית תישאר 1%, אז הוא ידרוש על הלוואה לשבוע קצת יותר מ 7% (בגלל אפקט של ריבית דריבית). אם הוא חושב שהריבית היומית תעלה - יבקש יותר, אם הוא חשוב שתרד - יבקש פחות (או לפחות בתנאי תחרות - יסכים לפחות). הדבר השני שהבנק לוקח בחשבון זה הסיכון. כל הלוואה עלולה לא לחזור. הלוואה ליום אחד היא די בטוחה, אבל בשבוע - יותר דברים יכולים לקרות. בכל מקרה, הריבית היומית פלוס הציפיות למה תהיה הריבית היומית למשך השבוע, פלוס פיצוי על הסיכון, הן מה שקובע כמה הבנק ידרוש כריבית להלוואה לשבוע. והריבית והציפיות על הלוואה לשבוע, קובעות את הריבית להלוואה לחודש, וכך הלאה עד לריבית על משכנתא של שלושים שנה.

 

השפעה על הריבית היומית הבין בנקאית באמצעות הדפסת כסף היא הדרך המרכזית שבה הממשלה מנסה למתן את השפעת מחזור העסקים. אלא שלפטנט הזה יש שתי מגבלות. אחת היא שהמנגנון של שליטה בריבית עובר דרך הדפסת כסף, והדפסת כסף עלולה לגרום לאינפלציה. הרצון ליישב בין המאמץ להשיג ריבית נמוכה ומקסימום תעסוקה, ובין הסיכון ליצירת אינפלציה (ויש שאומרים סיכון ליצירת "בועות", אם כי על זה יש פחות הסכמה) הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר במחקר ובמדיניות מקרו כלכלית - חתן פרס נובל ג'ורג' אקרלוף טען פעם שמקרו כלכלה היא במובן מסוים המחקר של הקשר בין אבטלה ואינפלציה. הבעיה השנייה היא שלפעמים אפילו לדחוף את הריבית לאפס לא מספיק כדי ליצור מספיק ביקוש, וגם אם כל המזומן בעולם יוזרם לבנקים, לדחוף את הריבית מתחת לאפס הוא לא יצליח.

 

המיתון האחרון הוא דוגמא טובה לכך. במאמר מפורסם משנת 1993 פיתח הכלכלן ג'ון טיילור את "כלל טיילור" שטען שהריבית האופטימאלית שבנק מרכזי צריך לקבוע (ושאכן נראה שלאורך השנים בנקים מרכזיים קובעים) היא סוג של פשרה בין רמת האבטלה במשק לרמת האינפלציה. כלל טיילור הפך עם השנים לנקודת פתיחה לכמעט כל דיון ברמת הריבית הרצויה. לפי כלל טיילור, הריבית שהייתה דרושה כדי להחזיר את המשק האמריקאי לתעסוקה מלאה בזמן המיתון האחרון הייתה מינוס שניים ומשהו אחוז, וזו מטרה שבאמצעות הדפסת כסף בלבד פשוט אי אפשר להשיג.. מה עושים? אחרי שמוצה הכלי של שליטה בריבית, לפי התיאוריה הקיינסיאנית נותר לנו רק להגדיל את הביקושים באמצעות הגדלת הביקוש הממשלתי, ולחזור שלוש פסקאות אחורה כדי להבין מה זה אומר

 

מה קיינס לא אמר

 

קודם כל קיינס לא אמר, ואף אחד לא אומר באופן כללי, שצריכה רבה יותר מביאה לצמיחה מהירה יותר. לפעמים הטענה התמוהה הזו מגיעה כהצדקה למאמץ להגדיל את השוויון הכלכלי בין אזרחים. הטיעון הולך בערך כך: "מי שיש לו פחות צורך חלק גדול יותר מהכנסתו, ולכן העברת כסף מהעשירים לעניים תגדיל את הצריכה, ותגדיל את הצמיחה." טיעון הזה שגוי פעמיים. ראשית, הנתונים מראים שאין קשר בין מידת האי שוויון ושיעור הצריכה. בארה"ב למשל, דווקא בשנים של שיאים היסטוריים של אי שוויון, שיעור הצמיחה מתוך סך התוצר הגיע לשיא של כל הזמנים. בישראל - פשוט אין קשר בין המשתנים. שנית, וחשוב מכך, ביקוש לא שווה צריכה. כסף שנחסך לא נמצא מחוץ למשחק הכלכלי - הוא מושקע. אין שום בסיס, לא תיאורטי ולא אמפירי, לא אצל קיינס ולא אצל אף אחד אחר, לטענה שהגדלת הצריכה תגדיל את הצמיחה. צמיחה מגיעה משני מקורות: גידול במלאי ההון היצרני (מכונות, מבנים, תשתיות, וכיום בעיקר הון אנושי), ושיפורים טכנולוגיים. ואלו דווקא דורשים חיסכון, ולא צריכה. שוויון הוא מטרה בפני עצמה, ולא צריך לעשות קישורים לא נכונים לקיינס כדי להצדיק אותו.

 

שנית, גם מעבר לטעות שמזהה צריכה עם ביקוש (במקום לזהות צריכה פלוס השקעה עם ביקוש), מחסור בביקוש הוא חלק ממחזור העסקים, ולא חסם על קצב הצמיחה. היעדר ביקוש מספק לא מאפיין את מצבן של כלכלות ברוב המוחץ של הזמן. שליטה בביקושים, אם על ידי שליטה בריבית או במקרים חריגים על ידי הגדלה אנטי מחזורית של הממשלה, היא כלי לייצוב המשק, למזעור של התנודות מסביב לקו המגמה, ולא כלי ליצירת המגמה ארוכת הטווח. זאת ועוד, בייחוד כשמתמקדים בצד הפיסקאלי (הגדלת הוצאות הממשלה), מדיניות קיינסיאנית היא מטבעה זמנית. או שהממשלה תגדיל את הביקושים ללא העלאת מיסים, ותצבור חובות, מצב שהוא בוודאי לא יציב לאורך זמן, או שהממשלה תגדיל בו זמנית את המיסוי וההוצאות - אבל אז הגדלת ההוצאות תהיה זמנית בלבד אחרת, לאורך זמן, האזרחים יורידו את הביקוש במידה שתעלים את השפעת הגדלת הביקוש על ידי הממשלה. גם כשמתמקדים בצד המוניטארי, כלומר שליטה בריבית, בדרך כלל מדברים על ה-[1]NAIRU – non accelerating inflation rate of unemployment, כחסם על מידת ההשפעה שיש למדיניות עידוד הביקושים. ניסיון להגדיל את התוצר והתעסוקה לאורך זמן על ידי שימוש בריבית נמוכה עלול לגרום לאינפלציה דוהרת במקום לירידה נוספת באבטלה. לטענה הזו, הגם שאינה חפה מקשיים, יש סימוכין טובים הן תיאורטית והן אמפירית. קיינסיאנאיזם, בקיצור, לא עוסק בצמיחה, אלא במחזור העסקים.

 

חשוב גם לציין שקיינסיאניזם אין משמעו ממשלה גדולה, אלא ממשלה אנטי מחזורית. ממשלה שמגדילה הוצאות בזמן מיתון ומקטינה אותן בזמן גאות. ממשלה של 30% תוצר שגדלה ב-10% בזמן שפל וקטנה במידה דומה בזמן גאות, היא קיינסיאנית באותה מידה שממשלה בגודל 60% תוצר עושה את אותן הפעולות. שוב, מגזר ציבורי חזק הוא חשוב בגלל שהוא יכול לבצע דברים שהשוק לא יבצע כלל, או לא יבצע מספיק טוב, או לא יבצע בצורה צודקת. לא צריך לנסות להצדיק את הגדלתו בהסתמכות שגויה על פרשנות קלוקלת לקיינסיאניזם.

 

סיכום

 

אין ספק שמאז לידת האג'נדה הקיינסיאנית היו שלובים בדיון טונים אידיאולוגיים, ורבים מהמתנגדים עשו זאת מתוך אמונה שהשוק לא יכול לטעות, או אמונה שאסור להעביר משאבים לידי הממשלה. כשפול סמואלסון, מי שספר הלימוד שלו יצר את הקנון של לימודי הכלכלה בכל העולם, החליט בשנות החמישים להכניס את המודל הקיינסיאני לספר הלימוד, פרצו בעולם האקדמי קרבות קשים, לא כולם ענייניים. כיום כל ספרי הלימוד מלמדים את המודל הזה. עם זאת חשוב לזכור שהיו גם קשיים מחקריים רבים ומאוד ענייניים, הן עם התיאוריה הקיינסיאנית - עם כל גדולתה יש בה פערים לוגיים קשים, והמודל שהיא מציגה אינו שלם - והן עם הראיות האמפיריות הדרושות לאישושה. ויש גם תיאוריות מתחרות, בראשן מחזורי העסקים הריאליים שמציגות אתגר אינטלקטואלי חשוב מאוד לתיאוריה הקיינסיאנית, ושיש להן הצלחות לא זניחות כלל בהתאמת הפרדיקציות שלהן לנתונים.

 

עדיין, כפי שהמשבר האחרון הראה, רוב הממשלות, רוב כלי התקשורת (כולל, למשל, האקונומיסט שנחשב, לדעתי לא בצדק, לניאו ליברל), ורוב מוחץ של הכלכלנים (כולל למשל עומר מואב), תמכו במדיניות קיינסיאנית למהדרין בזמן המשבר האחרון. גם אצלן המתנגדים, חלק גדול מההתנגדות נבע מהחשש שמצב החוב של ארה"ב ושל מדינות אירופאיות רבות הוא חמור מכדי לאפשר את הגדלתו - גם אם המטרה ראויה. הדיון בכל מקרה - נמשך, וטוב שכך. לפחות כל עוד כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קיינס.

 

מתוך "עבודה שחורה"

 



[1] בכלכלה המוניטארית ובמשנתו של מילטון פרידמן המונח מבטא את שיעור האבטלה שמתחת לו האינפלציה מתחילה לעלות

  

 

לחלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
22/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו