עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיינס כפשוטו (א)
ג'ון מיינרד קיינס
 

קיינס כפשוטו (א)

מאת שאול פומרנץ, 21/3/2011

 

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה"ב הגיעה לכמעט 25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70% אבל חשוב מזה - לא היה שום סימן שזה עומד להשתנות אלא שכאן פה נכנס לתמונה כלכלן בריטי בעל אישיות צבעונית, ג'ון מיינרד קיינס שמו (חלק ראשון)

 

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, כולם חזרו לדבר על קיינס. רוברט סקידלסקי שכתב ביוגרפיה מרשימה (שני כרכים ואינסוף עמודים כל אחד) של קיינס, הוציא ספר לכבוד המשבר עם השם הצנוע "שובו של המאסטר". פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה, פתח בכמה קרבות אקדמיים למחצה בנושא, ובאופן כללי קיינס וקיינסיאניזם נהפכו לנושא לוהט. כטיבם של נושאים לוהטים, הדיוק לא תמיד היה מושלם. אז בואו נדבר רגע על מה בדיוק הקטע של קיינסיאניזם, וכדי להתחיל לדבר על כך, יש להתחיל מאחת מהשאלות הקלאסיות בכלכלה – מאיפה מגיע הביקוש בכלכלת שוק? והשאלה הבלתי נפרדת - איך נמצא עבודה לכולם אם אין מי שרוצה לקנות?

 

התשובה המקובלת לשאלה הזו, לפחות עד שנות העשרים של המאה הקודמת, נוסחה על ידי כלכלן ואיש עסקים צרפתי בשם ז'אן בפטיסט סיי, והיא מכונה על שמו "כלל סיי" או Say’s law.. מה אומר כלל סיי? במשפט אחד: ההיצע מייצר ביקוש. בכמה משפטים, כלל סיי אומר כך: אתם דואגים שאם נפתח מפעל חדש שבו יעבדו מאה עובדים וייצרו מאה כיסאות, לא יהיה מי שירצה לקנות את הכיסאות? אל דאגה. למאה העובדים האלה תהיה משכורת. עם המשכורת הזאת הם ירצו לקנות דברים, נניח שלחנות. אז עכשיו בעל מפעל השולחנות יזהה עליה בביקוש, וירצה להעסיק עוד עובדים. העובדים החדשים במפעל השולחנות יקבלו משכורת, והם ירצו לקנות איתה דברים, נניח כסאות. והמעגל נסגר. ייצור של עוד מאה כסאות קודם כל ייצר ביקוש לשולחנות בערך זהה לערך הכיסאות שיוצרו (כי כל הערך של הכיסאות החדשים ילך למישהו, לעובדים או לבעל המפעל), ואז הגדלת הייצור של השולחנות - תייצר בחזרה ביקוש לכיסאות. אם יש הרבה מוצרים, אז כמובן שהמעגל הזה יכול להתרחב, ולעבור דרך אלפי מוצרים, אבל הרעיון נשאר אותו רעיון. היצע יצור ביקוש.

***

אבל ההסבר הזה לא שלם. הקורא חד העין בוודאי כבר אומר לעצמו משהו כזה: אבל העובדים החדשים במפעל הכיסאות לא מוציאים את כל המשכורת שלהם, אלא חוסכים חלק ממנה. וחיסכון לא מייצר ביקוש לכלום. אז זהו שלא ממש. חיסכון ועוד איך מייצר ביקוש, והמחשבה שלא היא אולי הטעות הכי נפוצה בתחום הכלכלה. את הכסף שנחסך העובדים שמים בבנק, והבנק מלווה אותו הלאה. ומי שלוקח את ההלוואה לא לוקח אותה כדי לשבת על הכסף. מי שלוקח הלוואה עושה שימוש בכסף - וזה מייצר ביקוש. איך יודעים שהבנק אשכרה מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו? ממש כמו כל מוכר אחר, הבנק גובה מחיר עבור ההלוואה - הריבית. וכשהבנק לא מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו, הבנק, כמו כל מוכר, מוריד את המחיר, וגובה ריבית נמוכה יותר. כל עוד הריבית חיובית, סימן שהבנק יכול להוריד את המחיר עוד, אבל בוחר לא לעשות זאת. זהו הסימן שהוא הצליח להלוות את כל הכסף שאצלו (אם נתעלם לרגע מיחס הרזרבה הקבוע בחוק).

 

הסבר יפהפה. ויש בו לא מעט - בסה"כ, רוב הזמן בין 90% ל 95% ממי שמחפש עבודה מוצא עבודה. אולי חלקית - למרות שברוב הגדול של המקרים מי שמחפש משרה מלאה מוצא אותה, אולי לא העבודה שהוא רצה, אולי הוא מנוצל. אבל יש מספיק ביקוש כדי שרוב מוחץ של אלו שמחפשים עבודה ימצאו אותה, וזאת למרות שיפורים עצומים בטכנולוגיה, וכניסה מסיבית של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה - בעיקר נשים. ההיצע גדל וגדל, ולמרות זאת רוב הזמן יש מספיק ביקוש כדי להעסיק את הרוב המוחץ של מי שרוצה לעבוד. רק בעיה אחת יש להסבר הזה - הוא לא מדויק.

 

מחזור העסקים

 

בערך מאז שקיימים שווקים קיימת התופעה של מחזור העסקים, המוגדרת כתנועה מחזורית של כמה גדלים מצרפיים ביחד - בעיקר התעסוקה, התוצר וההשקעות, בו זמנית ובאותו והכיוון. והשאלה למה זה קורה היא אחת השאלות הקלאסיות בכלכלה, ואולי האתגר המרכזי לכלל סיי - אם היצע יוצר ביקוש, למה שיהיה אפילו עובד אחד מובטל? נעסיק אותו בייצור של משהו - והביקוש למשהו הזה יבוא מעצמו. אבל, יגידו לנו חסידי סיי, זה טבעי. שינויים קורים כל הזמן, ולפעמים צריך להעביר אנשים מייצור שולחנות לייצור כסאות, ועד שהכל קורה, יש עלייה באבטלה, ואחריה תהיה ירידה באבטלה. הרי בכל זמן נתון יש בכלכלה גם עובדים שמחפשים עבודה, וגם מעסיקים שמחפשים עובדים. דברים לוקחים זמן, ועד שהם מסתדרים, יש אבטלה. בסופו של דבר, כמעט כל מי שמחפש עבודה מוצא ורוב מוחץ בקרב המובטלים למשך תקופה, מוצא עבודה בתוך כמה חודשים. מיעוט קטן מאוד מהמובטלים מובטל במשך יותר משנה (או שעוזב את שוק העבודה ומפסיק לחפש). את ההסבר הזה ניתן היה לבלוע עד שבא המשבר של שנת 1929 וטרף את הקלפים.

 

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה"ב הגיעה לכמעט 25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70%. אבל חשוב מזה - לא היה שום סימן שזה עומד להשתנות, שמחזור העסקים עומד לעבור לשלב הגאות. עם כל הכבוד לזמן שלוקח להפוך עובד כסאות לעובד שלחנות, זה פשוט לא הסביר את מה שקורה. ופה נכנס לתמונה כלכלן בריטי עם אישיות צבעונית מאוד בשם ג'ון מיינרד קיינס. ההסבר שלו היה פשוט יחסית, אבל מהפכני לזמנו: היצע לא תמיד מייצר ביקוש.

***

אז מה סיי פספס לפי קיינס? בעיקר את הקטע של הריבית. וכך אומר קיינס: נניח שמצב הרוח בשווקים פתאום הופך לעגום, ואנשים חוששים לעתיד, ולא כל כך רוצים להשקיע. או-אז יגיד כל בוגר מבוא לכלכלה שהבנק, שרוצה להלוות את כל הכסף שיש לו (מלשבת על הכסף לא מרוויחים דבר), פשוט יציע הלוואות במחיר יותר טוב ויוריד את הריבית. וכך, למרות החששות, ההלוואות הזולות יגרמו גם למשקיעים ההססנים לקחת כסף ולהשקיע. רק רגע, אומר קיינס, מה קורה אם גם הבנק מודאג בקשר לעתיד? כשבנק מודאג בנוגע לסיכויי ההחזר של הלוואה, הוא לוקח ריבית גבוהה יותר כדי לפצות את עצמו על הסיכון. ואז, כשמצב הרוח בשווקים רע, והמנגנון שצריך להבטיח תעסוקה מלאה הוא הריבית נמוכה, דווקא אז לא ירצה הבנק להוריד את הריבית. עם כל הכבוד לסיכוי שהשקעות יעלו יפה, והלווים יצליחו להחזיר את ההלוואות, הבנקים מעדיפים לשבת על הכסף ולא להלוותו, מאשר להוריד את הריבית. התוצאה - אין מספיק ביקוש. הכסף שהולך לבנק נשאר שם. יצרני הכיסאות כבר לא יוצרים ביקוש במלוא הערך של הכנסותיהם, מפעלים לא מעסיקים עובדים כי לא יהיה מי שיקנה את התוצרת (כי הריבית לא יורדת מספיק), וכך, במזל טוב, נולד מיתון. וחמור יותר, אומר קיינס, אין שום דבר במיתון הזה שמבטיח שאי פעם המגמה תתהפך. כשהמיתון הוא תוצאה של מעבר של עובדים מענף אחד לענף אחר, אז בשלב כלשהו, אחרי שכולם יתגברו על המכשולים בדרך, הוא יסתיים מעצמו. אבל המנגנון שקיינס מתאר לא מוביל לשום שינוי מגמה עצמאי. אם כבר - להיפך, המצב רק ילך ויחמיר.. ואם עד עכשיו ההסבר של קיינס הוא מעניין, השלב הבא שלו הפך אותו למהפכני - ולנושא למריבות אין קץ. למה? כי קיינס גם הציע פתרון.

 

הפתרון של קיינס

 

אם מערכת השווקים לא מייצרת מספיק ביקושים, אומר קיינס, אפשר להשתמש במערכת הפוליטית. בליבו של המיתון מצד הביקושים יושבת בעיית תיאום. אם כולנו נחליט לחזור לרמות הייצור והתעסוקה של לפני המיתון – אז המיתון יעלם וכולם יהיו מרוצים. אבל כשכל בעל מפעל פועל לבד, אז חזרה לרמת הייצור של לפני המיתון תגרום לו הפסדים. איך מתגברים על בעיית התיאום? בשביל זה, בין השאר, יש ממשלה. הממשלה יכולה להגדיל את הביקושים במשק. הממשלה תרים טלפון למפעל הכיסאות ותזמין 300 כסאות. ועכשיו נכנס לפעולה "המכפיל הקיינסיאני". מפעל הכיסאות שמח וטוב לב מעסיק עוד פועלים כדי לייצר לממשלה את הכיסאות, וזוכרים מה קורה כשמייצרים עוד כסאות? העובדים החדשים ובעל המפעל, שהכנסתם גדלה הולכים לקנות שולחנות. ואז יש עוד עבודה במפעלי שולחנות, והכנסותיהם של עובדי ענף השולחנות ייצרו ביקושים נוספים, עד שהמשק יחזור לתעסוקה מלאה. כל כסא שהממשלה מזמינה, במילים אחרות, לא מייצר רק ביקוש לכסא אחד, אלא מתחיל שרשרת שלמה.

 

כמה אותיות קטנות לפני שממשיכים

 

אז כמה בדיוק שווה המכפיל הקיינסיאני הזה? כמה שקלים נוספים של ביקוש נוצרים על כל שקל של ביקוש מהממשלה? מסתבר שלנסות לאמוד את המכפיל הקיינסיאני (ואגב כך לאשש אמפירית את התיאוריה הקיינסיאנית) זו משימה קשה מאוד-מאוד. הסיבה העיקרית היא שממשלות מגדילות ומקטינות את הוצאותיהן לא בצורה מקרית (למשל במלחמת העולם השנייה קרו עוד כמה דברים חוץ מזה שהממשלה האמריקאית הגדילה את הוצאותיה), ולא בצורה מספיק גדולה ומהירה כדי לספק למודדים ניסוי מספיק מדויק שיאפשר להם לבודד את המשתנה שבו הם מעוניינים - הגדלת ההוצאה הממשלתית, מעוד 2000 דברים שקרו באותו זמן. למרות זאת, בדרכים מאוד מעניינות ומקוריות נעשה כבר הרבה שנים מאמץ לאמוד את המכפיל הקיינסיאני, והתקבלו כל מיני מספרים בין 0 ל-2. תלוי מתי, ותלוי את מי שואלים.

 

נקודה שנייה - איך הממשלה מגדילה את הביקושים? יש לממשלה כמה כלים והיא יכולה להפעיל אחד או יותר מהם. היא יכולה להגדיל את הרכישות הממשלתיות מבלי להעלות מיסים (כדי שהעלייה בביקוש הממשלתי לא תלווה בירידה בביקושים הפרטיים), או תוך כדי העלאת מיסים (בתנאי שהגדלת ההוצאות הממשלתיות תהיה זמנית), או שהיא יכולה להוריד מיסים כדי להגדיל את הביקושים הפרטיים. לכל צעד כזה יש מכפיל קיינסיאני שונה ותופעות לוואי משלו, אפילו בתוך הקטגוריה של הורדת מיסים יש מכפיל שונה להורדת מיסים מסוגים שונים. בקיצור - יש המון-המון אותיות קטנות.

 

(חלק ראשון מתוך שניים של המאמר)

 

מתוך "עבודה שחורה"

 

נכתב בתאריך
21/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו