עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מלים שוות

אברהם שרון, 17/3/2011

 

אחד במאי כבר לא חג ולא מועד. הוא סתם יום של חול. הדגל האדום היחיד המונף במקומותינו הוא דגלה של הפועל תל-אביב

 

ליצן החצר

כשביקרתי בקיבוץ ההוא, שהופרט זה מכבר, חיפשתי אותו. "הוא לא עובד" אמר לי חבר, לבוש סרבל של תעשיין, כאילו ביקש להדגיש כי אוכל להבחין מכל החברים ביוצא דופן, בחריג, "הוא בטח מסתובב". הסתובבתי כדי לראותו מסתובב. היה חם שם, אבל כשראיתי אותו - קפאתי. האם זה ליצן החצר? מה קרה לו? מה או מי העציבו אותו עד כדי היותו על סף דמעה, טיפה לפני בכי.

על ראשו היה חבוש הכובע המצחיק, הליצני, סימן ההיכר שלו, אבל פניו נפולות. עיניו כבויות. הוא עבר שינוי חריף. רואים. ליצנותו אינה מה שהיתה לפנים. היא מרירה. משהו רע עבר עליו. הוא נמעך.

יש מעט מראות יותר מכמירי לב מאשר מראה ליצן עצוב. גם כשהפריטו את הקיבוץ קיפחו אותו, כתמיד. הוא קיבל מנת עצב גדולה פי כמה וכמה, לא מוצדקת, לא מידתית, רבה יותר, הרבה יותר, ממה שהיה אמור לקבל, אם בכלל.

 

 

מדריד

בקיץ שעבר ביקרתי בסנטיאגו ברנבאו, איצטדיונה הביתי של קבוצת הכדורגל המפוארת ריאל מדריד. סיירתי במתחם הענקי הרב קומתי, במשך שלוש שעות. בין השאר, ישבתי דקה – דקה דומייה בדומייה (לבד מאנשי תחזוקה אחדים לא היה שם איש, רק עדן, בני, ואני) על הכיסא (הנוח מאוד!) שעליו יושב, אם וכאשר הוא יושב, מאמנה של ריאל מדריד, ג'וזה מוריניו. מול דשא אשר שלושה פועלים כיסחו וניקו כל אניץ בו, ומול 80.000 מושבים ריקים. ישבתי וחשבתי, מה המרחק בין אותה הילת כוכבים שהיא עולם ומלואו כשהיא במילואה, לבין הדעיכה ועמה השכחה שבאה אחריה, ומותירה עולם וחללו, כאשר הכוכבים כבים ויורדים או מורדים מכר הדשא. זה היה ביקור שלימד אותי שיעור ביחסיות, בצניעות, ומנגד - בטירוף הלא ייאמן, כמה יזע, דמעות וכסף, אהבות, שנאות, יצרים והימורים מושקעים במשחק הזה, שבו "עשרים ושניים משוגעים רצים אחרי כדור אחד", כמו שהגדיר את משחק הכדורגל הפרופסור המנוח ישעיהו לייבוביץ'.

 

אחד במאי

אחד במאי כבר לא חג ולא מועד. הוא סתם יום של חול. הדגל האדום היחיד המונף במקומותינו הוא דגלה של הפועל תל-אביב, אשר אחדים מאוהדיה תולים אותו, מי על מכוניתו, מי בכניסה לביתו או במרפסתו. שנים רבות היינו נוסעים באחד במאי לחיפה, שם צעדנו גם שרנו עם המוני "פועלים", מי במירכאות ומי בלעדיהן. היו אלה שנים שבהן היה כיסוי ותוקף למלה - סולידריות, שאולי אין לה תרגום מדויק בעברית ומן הסתם גם אין עוד צורך בתרגום כזה, אם לא בשל העדר שימוש במלה זו, מחמת הבושה שבאי-היזקקות לה במציאות שיש בה הכול חוץ מסולידריות.

 

השלד של ברסקי

גם מי מאתנו שלא אהבו "שיעורי מעבדה", אהבו לבוא אליה, חרף הריח החריף של התמיסות ששימשו לניסויים המעבדתיים שלנו. לפני השיעור היינו מציצים באחד הארונות, שם שמר האחראי על המעבדה, שמחה ברסקי ז"ל, שלד של אדם. פתחנו את הדלת בסקרנות ובאימה, בתימהון ובבעתה - הזהו אדם? אהבנו להיבעת ולהצטמרר מהשלד. ניחשנו של מי היה, גבר או איש. לימים, כאשר התוודעתי אל המושג 'שלדים בארון' דימיתי את הארון במעבדה של המוסד החינוכי שלנו. לימים למדתי, כי - לכל אחד יש חולשות או מומים, שקרים או סוד אפל שאותו הוא נוצר כמו שלד חבוי בארון מטאפורי, אבל יש אנשים שיש להם ארון ממשי ושלד אמיתי. אנשים שאין להם מה להסתיר - ההיפך: כמו שלד העצמות, הגלוי והשקוף, שעליו היה אחראי ברסקי.

 

נכתב בתאריך
17/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו