עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מלים שוות

אברהם שרון, 10/3/2011

 

חיידק אלים, 'הפרטה' שמו - בלע אותנו, כדג את יונה. מה עושים? כלום. לא כלום. ממשיכים, טרופים, לעשות את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים

 

אהבה

נר הלילה כבר כבה

הדליק אור יפה לאהבה.

 

לגדול בבית ישראלי

לגדול בבית ישראלי אי אז בשנים, בתקופה שכיום היא מכונה "היו זמנים", היה לגדול חשוף לתזכורת תכופות שחלב יפה לבריאות וגם גבינה מועילה לה.

לגדול בבית ישראלי היה לשמוע מדי שבוע (לא אחת אף על בסיס יומי) על דרך ההיפוך והשלילה, על כל הדברים המפחידים שעלולים להיגרם לנו, הילדים, אם תיגרע מגופנו, חס וחלילה, מנת הסידן החיונית לגוף או אם, חלילה וחס, לא נדייק בכמות הנחוצה (ההכרחית!) המומלצת. אוי ואבוי. השיניים עלולות לנשור. אלוהים ישמור.

לגדול בבית ישראלי היה להשקות את גינת-המעט הקטנה אשר דומה כי כל כולה נועדה רק כדי לספק לאחותי ולי חומר גלם ביום השואה. זו גינה אשר בכל שנה, לא ייאמן כי ייתכן, צמחו בה רק גרברות. שש גרברות. אחת למיליון. דקות אחדות לפני הישמע הצפירה היינו יוצאים וקוטפים אותן, נכנסים עמן בחרדת קודש, יודעים כי יש דברים שהשתיקה מכוערת להם אבל היא בלתי נמנעת להם, אלא היא חיונית. יש דברים שאין להם מלים.

לגדול בבית ישראלי (בקיבוץ) פירושו לגדול בבית ילדים, שבו גדלו מי שגם בבגרותם שיני הבינה שלהם נותרו שיני חלב. כולנו היינו "ילדי תנובה" - במירכאות ובלעדיהן. ילדי שמנת.

אני זוכר - שכחן מופלג שכמוני - טרייה כאז, את עוגת-השכבות, שהכינה לנו המטפלת, כאשר הייתה משכימה אותנו ממנוחת הצהריים, אשר כמעטי תמיד הסתיימה לפני מועדה הרשמי, כי הריח גירה את הנחיריים. אני לא יכול לתאר את ילדותי בהעדר מוצרי חלב.

גם כשהמקררים היו חצי ריקים, מעולם - שכה אדייק - לא חסרו בהם שקית חלב, גביע אשל, קופסת גבינה. תנובה הייתה תום הילדות וקסמה. מוצריה היו ודאיים כמו זריחת השמש ושקיעתה. לא ייתכנו בקרים שבהם לא היה החלב החם מבעבע בקומקומי הנירוסטה.

לגדול בבית ישראלי פירושו היה לשמוע חדשות ברדיו טרנזיסטור שהבטריות שלו מחוברות עם רצועות גומי שחורות, עבות, גסות. ולהיבעת כל אימת שבאנו אל ד"ר ליזה, רופאת השיניים האימתנית, אשר נהגה לסכם גם את הביקורות התקופתיות בקליניקה שלה במלים "אין לך חורים, חמודי, יש לך בורות", וכמעט להתעלף. ולאחר ההתאוששות לשמוע אותה שואלת, כלומר קובעת נחרצות "צריך יותר מוצרי חלב".

***

לכל אחד הגדל בארץ הזאת, ודאי למי שגדלו בשנות החמישים והשישים של המאה ושל האלף שחלפו, היה - ועודנו - שביל חלב לא רק בשמים אלא גם כאן, על פני האדמה. את שביל החלב שלי, כמו גם, כמשוער, את שבילי החלב של רבים מהילדים סללה "תנובה". עכשיו, ואני כבר גדול, ואב לילדים גדולים, אני רוצה לומר לחברה שהעשירה אותי בסידן ובזיכרונות רק מלה אחת, בעצם שתיים - תודה לבנה.

 

חיידק אלים

חיידק אלים טרף אותנו ונודע - לא?- כי באנו אל קרבו. חיידק אלים, 'הפרטה' שמו - בלע אותנו, כדג את יונה. מה עושים? כלום. לא כלום. ממשיכים, טרופים, לעשות את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים. ומסתפקים בחלקנו, מי פחות ומי יותר, ונהנים, וחושבים (בלבב-פנימה) כמה טוב ש...הופרטנו.

נכתב בתאריך
10/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו