עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עתיד השמאל (ג)
 

עתיד השמאל (ג)

מאת אורי יזהר, 9/3/2011

 

המאמץ העיקרי צריך להיות מכוון להקמתה של תנועה סוציאל דמוקרטית רחבה, מחוץ למפלגות הקיימות. תנועה שתפעל בתחום התודעה הציבורית ובמאבקים ממשיים על נושאים כלכליים, חברתיים וסביבתיים מרכזיים ותחתור ליצירת אחיזה רצינית בצבורים שעד כה היו מנותקים מהשמאל (חלק שלישי ואחרון)

 

כיום מגדירים יהודים ישראלים רבים מאד את זהותם במונחים שליליים (לא ערבי) ו/או דתיים. אופן הגדרה זה מסייע למגמות האנטי דמוקרטיות ההולכות ומתחזקות בישראל. לכן צריכה ההגדרה העצמית להיות מבוססת במונחים חיוביים: תיקון החברה והמדינה; יש להרחיב את מושג הריבונות מהתחום המדיני לתחום החברתי לראות את ריבונות היחיד מתממשת רק במסגרת ריבונות הקולקטיב, כלומר יצירתיות במסגרת החברה וראיית הזולת כשותף, אקטואלי או פוטנציאלי, ולא כמתחרה או עוין. (גילוי נאות: פירוש זה לעיקרון הריבונות לקוח מחמשת העיקרית של המדרשה לציונות חברתית שפעלה בתחילת שנות השמונים בהנהגת צביקה כסה ופרופ' יגאל עילם.) אני יודע שהדברים קצת מופשטים ואינם בגדר הנחיות לפעולה, אבל מדינת הרווחה האוניברסאלית בצירוף מעורבות עובדים באחריות וניהול הם בהחלט יישום נאות לעיקרון הנ"ל.

 

כדי שתאפשר גישור על הבקע בין השמאל לשכבות העממיות צריכה הישראליות החדשה לאמץ לעצמה נרטיב מכיל (ההיפך ממדיר) הנותן מקום למגזרים שהשתתפו ומשתתפים בבניין החברה והמדינה ובהגנה עליה. הכוונה, בין היתר, היא להכרה מלאה בחלקם החלוצי של המזרחיים ביישוב הארץ בערי הפיתוח ובמושבי העולים (במקום בני המגזר הוותיק שפנו להישגיות אישית) ובדחיקתם לשכבה הנמוכה של הריבוד הישראלי עוד בשנות החמישים. הכרה בלגיטימיות של פלורליזם תרבותי על בסיס מכנה משותף פרוגרמטי. הזמנה לשותפות מלאה בשיקום החברה והמדינה. זוהי פנייה מכילה, שכן היא פונה לרבים מאוד: לדתיים, מסורתיים וחילונים, למזרחיים ולאשכנזים, לילידי הארץ ולעולים. חשוב לציין שיש להעלות מחדש למרכז השיח הציבורי את עקרון הממלכתיות המעלה על נס את התרומה השוויונית לכלל הנדרשת מכל אזרח, לפי יכולתו. מי שיכול לתרום ואינו תורם אינו זוכה להערכה ציבורית וישללו ממנו הטבות שאינן ניתנות לכלל האזרחים בכוח החוק.

 

עם מה באים אל הציבור

 

העיונים התיאורטיים שהובאו לעיל הם בסיס לאסטרטגיה של השמאל, אבל אין זה אומר שצריך לבוא עמם אל הציבור הרחב. לציבור צריך לבוא עם תכנית המפרטת מה יש לעשות. ומה שיש לעשות הוא לקרוא לכל מי שמדינת ישראל יקרה לו, כלומר לרוב הציבור, להיות שותפים במלאכת התיקון הכולל של החברה ומערכות השלטון. לא עוד רפורמה פה ותיקון שם, אלא הבנה שיש שחיקת מערכות רבות וכי רק בהתייחסות לכולן על בסיס פרוגרמטי ברור ניתן להוציא אותנו מהבוץ בו אנו מצויים. ברור שאם מדובר על רפורמות ברוח סוציאל דמוקרטית וחתירה לסיום השליטה על הפלסטינים, יהיו מי שאינם מהווים כתובת לפרוגרמה השמאלית: טייקונים למיניהם ועושי דברם, מתנחלים אידיאולוגיים וימין קיצוני, חרדים קנאים, שוללי קיומה של ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי וכיו”ב. לא נורא. מה שנשאר זה לא מעט. את הכוחות המנוגדים יש לדחוק אל משבצת הלא לגיטימיים, הלא תורמים ובחלקם המחבלים והמזיקים למאמצי הקיום וההתפתחות של המדינה. וזאת, כאמור, על-ידי חידוש עיקרון הממלכתיות בהתאמה לימינו.

 

הסוציאל דמוקרטיה אינה יכולה לבוא לציבור רק עם אג'נדה חברתית, או חלוקתית. במילים אחרות, אסור לה להופיע רק ככוח שדואג לחלוקה צודקת יותר של העושר החברתי מבלי להתייחס כלל לשאלת ייצורו. אסור לה להשאיר את נושא יצירת העושר החברתי בידי בעלי ההון בלבד. התנהגות זו תפחית מהלגיטימציה שלה בעיני הציבור. עליה לראות עצמה כאחראית גם על תהליך יצירת הערכים הכלכליים, כאשר האחריות ממומשת, בין היתר, על-ידי שיתוף מרבי של העובדים בתהליך, בניגוד לתפיסה הרואה את אחריות העובדים רק בנכונותם להיות מפוטרים, כדי "להבריא" את החברה בה הם מועסקים, או לוותר על חלק משכרם או להקפיאו כדי להגדיל את רווחיות החברה ו/או להיאבק באינפלציה. אחריות על יצירת העושר החברתי מתבטאת גם ביזמות ממלכתית היוצרת ערכים כלכליים ומקומות עבודה ואינה משאירה את הטיפול ב"צווארי הבקבוק" הכלכליים בידי השוק "החופשי" (או הפרוע). כמו כן אסור לסוציאל-דמוקרטיה הישראלית להתעלם ממצב הכיבוש והעדר הסדר עם הפלשתינאים ומהסכנות הנשקפות לדמוקרטיה בישראל. את החתירה להסדר עם הפלשתינאים והשמירה והשכלול של הדמוקרטיה בישראל יש לשלב בפרוגרמה של התיקון הכולל באופן שיבהיר את הכרחיותם. יש קשר הדוק בין המשך הכיבוש והעדר ההסדר לבין הסכנות לדמוקרטיה ולהידרדרות החברתית.

 

קיימת בעיה של הזדהות המיעוט הערבי עם ישראל המוגדרת כמדינתו של העם היהודי. ספק אם ניתן להשיג הזדהות רעיונית מצידם עם הגדרה זו, אבל כאשר מיישמים בשלמות את זכויות האזרח גם במגזר הערבי הישראלי ומצמצמים בהדרגה עד לחיסולם את הפערים הכלכליים הנובעים מקיפוח רב שנים, ניתן להשיג השלמה, או הזדהות פרגמאטית, של הרוב המכריע של ערביי ישראל עם המדינה והגדרתה הלאומית. ראייה לכך ראינו בימי ממשלת רבין השנייה, כאשר הלכי הרוח כלפי המדינה בקרב ערביי ישראל הראו שיפור ניכר.

 

כיצד ניגשים לבניית הכוח

 

כיצד ניגשים לבניית הכוח? קיימות שתי אפשרויות: האחת, לצאת מנקודת המוצא של הקבוצה הספציפית ולפעול כאשר המחשבה המנחה, בדרך כלל באופן לא מודע, היא חיפוש הקרובים והדומים לי כדי להתחבר עמם (חבר מביא חבר), וכיצד אני שומר קודם כל על האינטרסים שלי ושל קבוצתי. השנייה, לצאת מראייה כוללת של מצב המדינה והחברה, מה נחוץ להן כדי שיתוקנו וכיצד משיגים זאת ומכל אלה לגזור את אופן הפעולה. הגישה הראשונה היא פשוטה ונוחה יחסית ולכן נפוצה יותר בין קבוצות השמאל למיניהן. היא גם לוקה בהכרח בראייה חלקית של המציאות וגוזרת את דרכי הפעולה לפיהן. לפיכך ניתן באמצעותה להשיג תוספת כוח מסוימת, אבל אין ביכולתה להקים את הכוח הפוליטי הדרוש. גישה זו, שאפשר גם לכנותה כ"התבשלות במיץ של עצמנו", היא אחת הסיבות העיקריות לאי ההצלחה ולעקרות של השמאל הישראלי, כולל רוב הקבוצות והקואליציות שהוקמו בשנים האחרונות. התפוקה הפוליטית של הגישה הזו היא מפלגת נישה שגם אם בוקע ממנה צליל ברור, הוא אינו כובש את הציבור.

 

דוגמה בולטת לכך הוא כישלונה של מרצ להקים תנועה חדשה לפני בחירות 2009 ולקבל מספר גדול של מנדטים. מפלגה מובילה משולה לתזמורת סימפונית. צריך שיהיו בה כל סוגי כלי הנגינה: כלי מיתר לסוגיהם, כלי נשיפה לסוגיהם, כלי הקשה, תזמור מוצלח ומנצח ראוי. רק אז יוצאת ממנה המנגינה הכובשת והמנצחת. הגישה השנייה מורכבת יותר, קשה יותר לאימוץ אבל נכונה יותר. הראייה הכוללת מאפשרת אימוץ אסטרטגיה נכונה של בניין הכוח יעדיו ואופן הפעלתו. לשם כך צריכים המחדשים את הכוח הסוציאל דמוקרטי הרלוונטי להתנתק מנטאלית מהעבר ולהתכוון את העתיד על בסיס ההווה. מה שהיה נכון ומתאים בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת אינו בהכרח מתאים כיום. החברה הישראלית שונה מאד במבנה ובתרבות מהחברה היישובית בה עוצבו משנותיהם של אבות תנועת העבודה ומפלגותיהם. התרפקות עליהם אינה מסייעת להבין את המציאות הישראלית של היום ולפעול בתוכה באופן נכון.

***

 המטרה שצריכה להיות לנגד עינינו היא תקומתם של כוחות סוציאל דמוקרטיים חזקים - מפלגה פוליטית ואיגודים מקצועיים - המחויבים לאג'נדה הסוציאל דמוקרטית השוללת מיסודה את הניאו ליברליזם ומציגה את מדינות סקנדינביה כמודל ס.ד. אפשרי ומצליח. המאבק הוא גם על הפרוגרמה להגשמה וגם על ההגמוניה האידיאולוגית. ברור שלא כל מה שקיים שם יכול להיות ישים כאן, אבל כמקור השראה המודל הזה יכול בהחלט לשמש. הסוציאל דמוקרטיה הישראלית צריכה לגבש לעצמה בסיס רעיוני (לא זהה לאוסף סיסמאות המופיע כמצע) ולכונן מוסדות לחינוך רעיוני בדרכה. יש התחלות, אבל מה שקיים רחוק מלהספיק. מקימי הכוח הסוציאל דמוקרטי צריכים לדעת להתמקד בעיקר ולא בטפל. כלומר, לא לקפוץ על כל קואליציה מזדמנת וכל פרויקט מפתה, אלא להשקיע את מירב האנרגיות והזמן במה שנראה כנחוץ ביותר וכבעל הפוטנציאל הגדול ביותר להצליח.

 

 יום, נראות שתי מפלגות השמאל הציוני הקיימות, מפלגת העבודה ומרצ, כמפלגות עייפות שעתיד מזהיר לא מצפה להן. אינני שולל פעילות בתוך מפלגת העבודה ומרצ, אבל המאמץ העיקרי צריך להיות מכוון עתה להקמתה של תנועה סוציאל דמוקרטית רחבה, מחוץ למפלגות הקיימות. תנועה שתפעל בתחום התודעה הציבורית ובמאבקים ממשיים על נושאים כלכליים, חברתיים וסביבתיים מרכזיים ותחתור ליצירת אחיזה רצינית בצבורים שעד כה היו מנותקים מהשמאל. תנועה כזו תוכל להשפיע על המפלגות הרלוונטיות ואולי לתגבר אותן, אם התנאים יהיו מתאימים לכך. וגם, אם יהיה בכך צורך, להקים מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית שתבוא במקום המפלגות הוותיקות שאיבדו את חבריהן, דרכן והאנרגיות שלהן.

 

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס"ד

 

לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
לקראת החלק השני של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
9/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו