עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עתיד השמאל (ב)
 

עתיד השמאל (ב)

מאת אורי יזהר, 8/3/2011

 

השמאל הישראלי צריך להפנים כי בישראל אין כמעט הצבעה מעמדית במובן הקלאסי של המושג, כפי שמוכר לנו מתולדות הסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה. התארגנות פוליטית והצבעה מעמדית נטו קיימות בחברות בהן לא קיים קונפליקט אתני או דתי רציני. (חלק שני של המאמר)

 

כדי ליצור אלטרנטיבה כוללת למגמות התפתחותה השליליות של החברה הישראלית דרוש כוח פוליטי חזק, שהאג'נדה שלו מקובלת על רבים והא מתבסס בעיקר על מעמד העובדים והמעמד הבינוני הנמוך. קיימות שלוש אפשרויות להצמחת כוח פוליטי שמאלי: הקמת מפלגה חדשה שתתמודד בבחירות הקרובות; שיקום המפלגות הקיימות, העבודה ומרצ; הקמת תנועה; לכל אחת משתי האפשרויות הראשונות יש יתרונות ומגבלות שמוכרים לכל ולכן לא אחזור עליהם כאן. האפשרות השלישית היא הקמת תנועה סוציאל דמוקרטית חוץ מפלגתית חזקה שתשפיע על המפלגות ועל התודעה הציבורית. ההכרעה בין האפשרויות צריכה להיות לפי ההקשר הקונקרטי - הסיטואציה, הכוחות המעורבים, האישים הרלוונטיים, המשאבים הדרושים והקיימים, וכד'. אבל לפני שמסכמים באיזו דרך ארגונית בוחרים צריך להתייחס לבעיה האסטרטגית המרכזית של השמאל הישראלי מזה שנים רבות, שכבר נזכרה לעיל. אין כל ערך למפלגה או תנועה, ותיקה או חדשה, שלא תראה כאסטרטגיה המרכזית שלה את הגישור על הבקע הזה.

 

גישת "העובד הסוציאלי" וכישלונה

 

בהתייחסות לנושא זה צריך קודם כל לומר מה אין לעשות, מה לא יעבוד. ראשית, כל ניסיון לבנות או לחזק כוח פוליטי שמאלי על בסיס קבוצות ואישים "צפונים", כפי שניסתה מרצ לעשות לקראת הבחירות האחרונות צפוי לכישלון. השכבות העממיות לא ילכו עם זה. נאמרו כבר דברים רבים בנידון, אבל עדיין יש מי ששוגים באשליות ש"בפעם הבאה זה יצליח". שנית, הוקעת המגמות הרווחות בימין הדתי והלאומני - תמיכה בכיבוש, גזענות, פגיעה בדמוקרטיה, ניצני פאשיזם, וכיו"ב - כשהיא לבדה, לא תשיג את המטרה. עקב המסר המגזרי הסמוי הטמון בה היא דוחפת את המותקפים לעמדות הגנה ואף לתקיפת השמאל כלא פטריוטי. גינוי היריב הפוליטי והאידיאולוגי כבלתי מוסרי או חסר תבונה דוחפת אותו להתבצרות יתר בעמדותיו. אפילו מאמרים חזקים, מעמיקים ועתירי תוכחה, ב"הארץ", "עבודה שחורה" ושאר במות (גילוי נאות: גם המחבר נגוע בנגעים האלה), לא יעזרו.

 

אינני מתכוון שיש לוותר על ההתנגדות לכיבוש ומאבק למען זכויות אדם ואזרח, כי הם קריטיים עבור עתידנו, אבל צריך להציג אותם בהקשרים שונים מאלה של היום (משהו על זה בהמשך). שלישית, יש אומרים שאם השמאל יהיה 'חברתי', סוציאל-דמוקרטי נטו, יגיעו אליו השכבות מעוטות ההכנסה וההשכלה. אג'נדה חברתית היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק עבור החיבור בין השמאל לשכבות העממיות. התמקדות בתחום החברתי בלבד תביא המציאות הישראלית לקיומה של מפלגה סוציאל דמוקרטית שתהיה מפלגת נישה שאולי תיתן סיפוק לכמה אלפי פעילים, אבל לא תסחוף אחריה חלק ניכר מהציבור הישראלי. מה שאני מכנה כ'אסטרטגיה של העובד הסוציאלי' לא עובד. הלקחים של יאיר צבן, תמר גוז'נסקי, רן כהן ועוד מחוקקים חברתיים דגולים שגם עסקו בעזרה ממשית לנזקקים, אבל לא הביאו להצלחה אלקטוראלית, הוא ברור. לא כדאי לחזור על הסרט הזה.

***

יש המצביעים על הישגו של עמיר פרץ שהשיג בבחירות 2006 19 מנדטים למפלגת העבודה בראשותו, מהם 8-9 מנדטים בערי הפיתוח ובשכונות, כראיה לכך שהאג'נדה הסוציאל-דמוקרטית יכולה להביא להישגים אלקטוראליים. על טענה זו יש שתי תשובות. ראשית, מפלגת 'עם אחד', בראשות עמיר פרץ קיבלה בבחירות 2003 שלושה מנדטים ומפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע קיבלה אז 19 מנדטים. ב-2006 מוזגה 'עם אחד' עם מפלגת העבודה. מכאן שכדי לשמור על כוחה של מפלגת העבודה היה על פרץ להשיג 22 מנדטים. הוא לא השיג זאת. שנית, ההצבעה עבור פרץ בערי הפיתוח והשכונות לא הייתה עבור העמדות הסוציאל-דמוקרטיות והיוניות שלו, אלא קודם כל ובעיקר בגלל השתייכותו העדתית. תוצאות אלה היו טובות עבור התחלה, שההמשך לא הגיע וכולנו יודעים מדוע. שגיאותיו של פרץ בעבר אינן פוסלות אותו עקרונית מהנהגת מפלגה סוציאל-דמוקרטית גם בעתיד, אבל צריך להכיר את המציאות ולא לשגות באשליות פוליטו-רומנטיות על המושיע הפוליטי שירד מהשמיים או יעלה מתהום הנשייה...

 

מעשים נוספים מהם יש להימנע הם מהישענות על כוחות חוץ, הטלת חרמות בפנים ותמיכה בחרמות על ישראל שיוזמים גורמים שונים בארצות אחרות. המעשים האלה אולי מעניקים סיפוק לעושיהם, אבל זהו סיפוק שממנו לא תצמח התחזקות פוליטית של השמאל. החרם על אריאל מצד אמנים ואנשי אקדמיה הוא אולי מוצדק, אבל ודאי לא חכם. התמיכה בחרם על ישראל במדינות המערב מסייעת ישירות לימין להציג את כל השמאל כגורם עוין למדינה ולגרוף תמיכה פוליטית מאסיבית. יש לזכור נתון יסודי אחד: רוב הציבור היהודי בישראל נוטה לימין כי הוא סבור שהשמאל אינו "לאומי" דיו. תהליך ה"התחזקות" העובר על רבים מאד בישראל, הנטייה הגוברת להגדיר השתייכות לאומית יהודית במונחים דתיים גם כאשר לא שומרים על תרי"ג המצוות ואף לא על רובן, מעניקה, כאמור, רוח גבית חזקה ללאומנות. הדרך לגבור על תופעות אלה אינה באמצעות התקפה חזיתית עליהן.

 

בין מגזרות וזהות מעמדית

 

לפני שנכנסים לעבי הקורה יש לדון כאן בסוגיה תיאורטית מרכזית העוסקת בהשתייכות והשתתפות פוליטיים. חברות במפלגה, תמיכה בה והצבעה עבורה - נקבעים בעיקר על-ידי מסגרת ההתייחסות של האדם. מסגרת התייחסות היא התוכן הקונקרטי של הגדרת הזהות הקולקטיבית הדומיננטית שלו; תופעה תרבותית. לדוגמה, כאשר אדם כלשהו מגדיר את עצמו קודם כל ובעיקר כיהודי, הרי הפירוש הקונקרטי שהוא נותן למושג זה - חרדי, או דתי לאומי, או מסורתי - הוא הקובע את זיקתו למפלגה הפוליטית המבטאת בצורה הטובה ביותר את זהותו זו. החילוני, לעומת זאת, יתמוך במפלגה שמבטאת יותר את המרכיב הישראלי של זהותו, או מרכיב אוניברסאלי של הומניזם, זכויות אזרח, וכיו"ב. לאינטרס הכלכלי-חברתי יש חלק חשוב בקביעת הזיקה הפוליטית, אך הוא אינו משפיע ישירות, ברוב המקרים, על הזיקה הפוליטית. זו חייבת לעבור דרך הפריזמה של הזהות המגזרית. במונחי שיטות מחקר במדעי החברה ניתן לומר כי אם המצב המעמדי, או הסוציו-אקונומי הוא המשתנה הבלתי תלוי והתמיכה האלקטוראלית היא המשתנה התלוי, הרי שבאמצע קיים המשתנה המתווך, הזהות המגזרית, מסגרת ההתייחסות, שהיא הקובעת את ההזדהות הפוליטית וההתנהגות האלקטוראלית הקונקרטיות.

 

לעיתים הזהות המגזרית הקונקרטית (מוצא ותרבות) עולה בקנה אחד עם המיקום המעמדי האובייקטיבי, ולעיתים לא. כאשר הזהות המגזרית תואמת את המיקום המעמדי נוצרים הכרה מעמדית והשתתפות פוליטית בהתאם, כמו במקרה של הצבעת הרוב המכריע של מעמד הפועלים הבריטי עבור מפלגת הלייבור עד שנות השבעים לפחות. אבל, הזהות המגזרית יכולה להביא אף להצבעה המנוגדת לאינטרס הכלכלי הישיר. דוגמה לכך ניתן לראות בהצבעת מזרחים רבים ב-1981 עבור הליכוד, למרות האינפלציה הקשה שהוא הביא לאחר עלייתו לשלטון ולמרות ההטבות הכלכליות שזכו להן השכבות מעוטות ההכנסה בשנים האחרונות לשלטון המערך.

 

***

אצל תומכי ומצביעי יהדות התורה (חרדים אשכנזים), לדוגמה, קיים מתאם גבוה בין הגדרה עצמית דתית, מוצא עדתי וזיקה פוליטית. המעמד הכלכלי-חברתי במובן בו אנו מכירים אותו - תעסוקה, השכלה והכנסה - משחק תפקיד משני, אם בכלל, בתמיכה במפלגה זו. יש בקרבם עשירים מופלגים ויש עניים מרודים. אין הכרה מעמדית במובן המקובל של המושג. הגורם הקובע את הדירוג בקרבם הוא הקדשת הזמן וההישגים המוכחים בלימודים התורניים. גורם זה בולט במיוחד בקרב הפלג הליטאי שלהם. אצל החסידים, הקרבה לאדמו"ר או לצדיק מהווה גם היא גורם קובע מעמד חברתי. ש"ס, מפלגתם של החרדים המזרחיים וחלק מהמסורתיים המזרחיים, מעניקה לתומכיה ולפריפריה שלה, שהם ברובם מעוטי אמצעים, הטבות כלכליות משמעותיות, אבל גם זהות קולקטיבית מגזרית המאפשרת להם לחוש עצמם כשווים בקולקטיב היהודי-ישראלי, תחושה שתנועת העבודה לא השכילה להעניק להם. הליכוד בימי בגין נתן להם תחושת ערך ושוויון, וכיום עושה זאת ש"ס. אצל החרדים האשכנזים קיימת מערכת הגמ"חים (גמילות חסדים) שהן קופות פרטיות המעניקות הלוואות ללא הצמדה וריבית לנזקקים מקרב המגזר. הגמ"חים אינם מוציאים ממצב הדלות, אלא מעניקים מעין עזרה ראשונה. זו בהחלט הפרטה של מדינת הרווחה האוניברסאלית, אבל החזרתה לא תבוא באמצעות הקול החרדי. כאשר רוצים חרדים לשפר במידה ניכרת את מצבם הכלכלי (ולא באמצעות גניבה מהמדינה) הם עושים זאת לא דרך ההצבעה בקלפי למפלגה סוציאל-דמוקרטית, אלא באמצעות יציאה ללימודים אקדמיים וסמי-אקדמיים שמתחילה עכשיו להתפשט בקרבם.

***

השמאל הישראלי צריך להפנים כי בישראל אין כמעט הצבעה מעמדית במובן הקלאסי של המושג, כפי שמוכר לנו מתולדות הסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה. התארגנות פוליטית והצבעה מעמדית נטו קיימות בחברות בהן לא קיים קונפליקט אתני או דתי רציני. כאלה היו החברות המערב אירופיות במחצית השנייה של המאה ה-19, בתקופה בה נוסדו המפלגות הסוציאליסטיות באירופה המערבית והמרכזית, וגם ברוב המאה העשרים ברוב המדינות. אפילו בגרמניה נחלש אז הקונפליקט ההיסטורי בין קתולים לפרוטסטנטים במידה רבה. בעיתות משבר כלכלי חמור ההשתתפות הפוליטית מושפעת יותר מהמצב הכלכלי, אבל גם אז לגורמים התרבותיים והפסיכולוגיים יש משקל ניכר. המשבר הכלכלי של 1929-1933 הביא לעליית רוזוולט לשלטון בארה"ב ללא פגיעה בדמוקרטיה האמריקנית. בגרמניה הביא המשבר הזה לעליית הנאצים לשלטון. הצגת הנאצים כמשרתי ההון הגרמני הגדול, כפי שנעשתה על-ידי הקומוניסטים לפני הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הייתה פשטנית ביותר, במקרה הטוב.

 

ולהבדיל, ביישוב היהודי לפני קום המדינה ובתקופת המדינה לפחות עד מהפך 1977 ואף לאחר מכן, הייתה ההצבעה למפלגות בעיקר לפי השתייכות למגזר בעל תרבות מוגדרת. בתקופת היישוב הצביעו למפלגות הפועלים כל אלה שהגדירו עצמם למגזר ארץ ישראל העובדת, שכלל חברי קיבוצים, חברי מושבים, חברי קואופרטיבים ושכירים עירוניים במשק ההסתדרותי ובמשק הפרטי. בהמשך היה מגזר זה ברובו למגזר החילוני- ליברלי של המעמד הבינוני המשכיל שמפלגתו היא המערך (עבודה-מפ"ם). המערך אכן ייצג את המעמד הבינוני המשכיל, אבל מניע חזק להצבעה עבורו היה התבדלות חברתית ותרבותית ממעמד העובדים, המזרחי ברובו. כיום מייצגת קדימה את המעמד/מגזר הזה. המחנה הדתי-לאומי הצביע בתקופת היישוב לשתי מפלגות: המזרחי והפועל המזרחי. לכאורה הצבעה מעמדית ברורה: המזרחי מפלגה בורגנית, הפועל המזרחי מפלגה פועלית. ונשאלת השאלה מדוע אנשי הבורגנות הדתית לאומית לא הצביעו עבור הציונים הכלליים, שהיו מפלגה בורגנית, ומדוע אנשי הפועל המזרחי, שהיו קשורים עם ההסתדרות הכללית והיו להם קיבוצים ומושבים, לא הצביעו עבור מפא"י.

 

הצורך בישראליות חדשה

 

ברור שהגורם העיקרי להתבדלות מהמפלגות החילוניות היה תרבותי - הדת. בשנות החמישים התאחדו המזרחי והפועל המזרחי למפלגה אחת - המפד"ל. האיחוד הזה של בורגנים ופועלים נעשה כדי להגן על המחנה הדתי-לאומי מפני אפשרות של החלשת מעמדה של הדת במדינה בכלל ושמירה על החינוך הדתי-לאומי בפרט. שוב, גורם תרבותי. בין מצביעי הרביזיוניסטים בתקופת היישוב וחירות בשנות החמישים היו פועלים רבים, חניכי בית"ר, אשר בתקופת היישוב לא היו מאוגדים בהסתדרות, שברו שביתות שהכריזה ההסתדרות ותמכו באידיאולוגיה בורגנית ליברלית מבית מדרשו של ז'בוטינסקי. הגורם הלאומי (יותר נכון הלאומני) שהתבטא בעקרון החד-נס שטבע ז'בוטינסקי גבר על הצירוף 'ציונות סוציאליסטית'. הצבעה רוב המזרחים עבור הליכוד החל מ-1977 הייתה מחאה חברתית שבאה לידי ביטוי במונחים עדתיים (דופקים את השחורים) ולאומיים ולאו דווקא במונחים מעמדיים. גם כיום, עמדות המפלגות כלפי הסכסוך, יחסן לפלשתינאים ולערביי ישראל ויחסן לדת היהודית הם גורמים משפיעים מרכזיים בקביעת הזיקות הפוליטיות.

 

בנוסף לאג'נדה החברתית הסוציאל דמוקרטית נחוץ יסוד נוסף כדי לשנות עמדות וזיקות פוליטיות מושרשות, והוא יצירת מסגרת התייחסות אחרת, מכילה ולא מדירה, שתוצג בציבור הרחב כהכרחית לתיקון המדינה והחברה. מסגרת ההתייחסות האפשרית (עבור הציבור היהודי; לגבי הערבים קיימת פרובלמטיקה אחרת שתוצג בקצרה בהמשך) היא מדינת ישראל כביטוי וגילום של הריבונות הלאומית של העם היהודי. ריבונות פירושה שליטה של יחיד או קולקטיב על גורלו. כקולקטיב לאומי, השגנו זאת עם הקמת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והניצחון במלחמת העצמאות. עבור היחיד הריבונות הלאומית מתבטאת בתחושת השתייכות לקולקטיב ובמעמדו כאזרח המאפשר לו לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון - כנסת וממשלה. התהליכים השליליים המתרחשים כיום בישראל והתנהגותה כלפי סביבתה המדינית הקרובה והרחוקה מסכנים את הישגו ההיסטורי הגדול ביותר של העם היהודי מזה מאות ואלפי שנים - קיום ריבונותו הלאומית. תפקידו של השמאל הציוני הוא להראות זאת לציבור כולו ולשכנע רבים שזו הראייה הנכונה של מצב המדינה. עם זאת, ריבונות אינה כולל בתוכה בהכרח שליטה על אוכלוסייה משוללת זכויות אזרח. מדינה אשר נוהגת כך היא אמנם ריבונית, אבל בימינו היא נתונה במצב בעייתי, הן במעמדה העולמי והן בתוכה פנימה. הדברים מוכרים ואין צורך להוסיף כאן.

***

במישור התרבותי מדובר על לא פחות מאשר יצירת ישראליות חדשה, במקום זו שדעכה אחרי מלחמת יום הכיפורים. עד אז שלטה הישראליות הצברית-אשכנזית, אשר נישאה על-ידי דור תש"ח ודור המדינה (שהתבגר בשנות החמישים). מרכיביה העיקריים היו גישה רציונליסטית-ביצועיסטית לנושאי פנים, כוחניות פרגמאטית כלפי חוץ, שירות משמעותי בצה"ל כקובע מעמד חברתי, זיקה נוסטלגית לעבר החלוצי יחד עם אינדיבידואליזם והישגיות אישית בתחומי הכלכלה והחברה. וכן תרבות דיבור "דוגריסטית", שירי ארץ ישראל, ידיעת הארץ, וכד'. לאחר מלחמת יום הכיפורים החלה הסתלקות איטית מהישראליות הזו לעבר חזרה לדת אצל מיעוט, נטייה גוברת לקוסמופוליטיות בקרב המעמד הבינוני המשכיל, התחזקות הלאומנות שהתבטאה גם בהצבעה גדלה והולכת עבור הליכוד בקרב המזרחים והופעת גוש אמונים. בהמשך הופיעו המגזר החרדי-מזרחי בדמות ש"ס בשנות השמונים ומגזר דוברי הרוסית בשנות התשעים. במקביל חלה גם התחזקות התודעה המגזרית בקרב המיעוט הערבי שבאה לידי ביטוי בהיעלמות רשימות הנכבדים שייצגו אותו בכנסת והתחזקות המפלגות הערביות הלאומיות ובחלקן אף הלאומניות. וכך הגענו למצב שבו לא קיימת יותר ישראליות דומיננטית, אלא קיימות זהויות מגזריות שבחלקן אף עוינות זו לזו. מצב זה עומד ביסוד הפיצול הפוליטי, אך הוא אינו סטטי. מסתמנת התחזקות מתמדת של המגזרים בעלי הנטייה הימנית, הלאומנית והדתית (ביחד ולחוד) והמפלגות המייצגות אותן בכנסת ובממשלה, כאשר הזהות החילונית-ליברלית, שירשה את הזהות הצברית-אשכנזית, מיוצגת כיום על-ידי מפלגת קדימה, שאריות מפלגת העבודה ומרצ.

 

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס"ד

      

לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
8/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו