עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עתיד השמאל (א)
 

עתיד השמאל (א)

מאת אורי יזהר, 7/3/2011

 

הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל היא הבקע בינו לבין הרוב המכריע של השכבות העממיות - המורכבות ברובן ממזרחים מסורתיים, ובינו לבין הרוב המכריע של מגזר דוברי הרוסית. שני מגזרים אלה הן המעניקים לימין הלאומני והדתי את הרוב האלקטוראלי היציב (חלק ראשון של המאמר)

 

לפרישת ברק וחבורתו, ממפלגת העבודה יכולות להיות שתי תוצאות: האחת - מתן הזדמנות של ממש להתחדשות כוללת - רעיונית, ארגונית ופרסונאלית - שלה ושל השמאל הישראלי כולו; השנייה - המשך ההידרדרות של המפלגה הזו ואולי גם של השמאל כולו. כל מי שרוצה בהתממשות התוצאה הראשונה, ההתחדשות, ואני מניח שכולנו רוצים בכך, צריך לצאת מנקודת מוצא פרוגרמטית: מה אנו רוצים עבור מדינת ישראל וכיצד יכול השמאל לקדם את המדינה והחברה לעבר המטרות הרצויות והחיוניות. כל ניסיון לחדש את מפלגת העבודה באמצעות נוסחה ארגונית כלשהי וחיפוש אישיות אטרקטיבית שיעמוד בראשה, ללא תשתית רעיונית ואנושית מחודשת, צפוי לכישלון. הדברים שלהלן מיועדים לסמן את הדרך הנכונה להתחדשות ולהתחזקות.

***

מדינת ישראל נתונה כיום בסכנה ריאלית להיהפך למדינה שמרנית, גזענית, קלריקאלית, ריאקציונית, נחשלת וסמי-פשיסטית. בתחום הכלכלי-חברתי שולטת הגישה הניאו-ליברלית המקדשת הפרטות ושוק "חופשי", מעצימה ומעשירה את המעמד העליון תוך דלדול השכבות מעוטות ההכנסה ושחיקת המעמד הבינוני. החינוך מידרדר, הן בתכניו והן בהישגיו. ההשכלה הגבוהה במצוקה. התרבות ברובה ממוסחרת, וולגרית ושטחית. מערכת הבריאות הציבורית על סף קריסה. השחיתות והאלימות פושות בכל חלקה טובה. מערכת המשפט כורעת תחת העומס. התשתית האנושית נשחקת והאוכלוסיות הנזקקות מופקרות לשרירות השוק וחסדי הפילנתרופים. הסוציאליזם נעלם כמעט מהחיים ומהתודעה. בתחום המדיני אנו עדים לקיפאון במהלכים ולהשתלטות אסכולת ניהול הסכסוך במקום החתירה להסדר. הגזענות והלאומנות חוגגות בראש חוצות. הדמוקרטיה מתכרסמת והולכת. הדת בגרסותיה החשוכות משתלטת בהדרגה על המרחב הציבורי ועל תודעת מרבית הציבור ונותנת רוח גבית ללאומנות ולגזענות. ההומניזם בנסיגה עמוקה. הציונות מסתלפת. הריאליזם המדיני נדחק לפינה וליברמן משתולל.

 

למדינה אין אתוס מלכד ואין הנהגה ראויה. החברה הישראלית מפוצלת למגזרים שונים שחלקם אף עוינים זה את זה. המערכת הפוליטית מפוצלת למפלגות קטנות ובינוניות וחסרות בה מפלגות שלטון אחראיות. הצמרת הפוליטית מורכבת ברובה מאופורטוניסטים חסרי יושרה או אישים חלשים וחסרי פרספקטיבה היסטורית. החיים הפוליטיים מתנהלים כשוק פרוע. הממשלה חלשה ועוסקת בעיקר בכיבוי שרפות ולא בבנייה חברתית לטווח ארוך. אמון הציבור במערכת הפוליטית נמצא בשפל המדרגה. השיח הציבורי רוויי ספינים, מקוטע ורדוד. כל מגזר רואה רק את עצמו ומתעלם מצרכי הכלל. החשיבה, התכנון והעשייה המכוונים לטווח הארוך ולמניעת מפגעים ואסונות אינם קיימים כמעט בממשלה ובכנסת, כפי שראינו באסון השריפה בכרמל וכפי שאנו שומעים באזהרות מומחים מתחומים שונים המועדים לסכנה. אמון הציבור במערכת הפוליטית ירוד. האווירה הכללית היא של אבדן דרך וחוסר תקווה. המועקה הקיימת מוצאת את פורקנה באסקפיזם זעיר-בורגני בקרב הרוב הגדול של המגזר החילוני-ליברלי ובעוינות כלפי הערבים וה"סמול" במגזר דוברי הרוסית, בקרב השכבות מעוטות ההכנסה וההשכלה ובקרב קנאים ימניים.

 

זו לא המדינה שדור המייסדים הקים. זו לא המדינה שאנו רוצים בה. זו לא המדינה שתשרוד במציאות האזורית והגלובלית של ימינו. דרושה אלטרנטיבה אידיאולוגית-פוליטית שיכולה להיות רק אלטרנטיבה שמאלית - סוציאל-דמוקרטית, יונית וציונית. זו אלטרנטיבה מורכבת, אבל רק תרכובת זו יכולה להיות אלטרנטיבה למה שקורה היום במדינה.

 

ברור לגמרי שדרכו של כוח ציוני סוציאל-דמוקרטי אמיתי - אם בדמות מפלגת העבודה המחודשת ואם בדמות כוח פוליטי חדש - כאשר יופיע בזירה הציבורית, לא תהיה קלה. ההגמוניה של הניאו ליברליזם, הגזענות והאנטי דמוקרטיה, לא תפנה בקלות ובמהירות את מקומה להגמוניה סוציאל-דמוקרטית ומתונה בתחום המדיני. יהיו לא מעט כישלונות ולכן דרושות סבלנות והתמדה רבות כדי להיות לכוח משמעותי, לגיטימי ומוביל במציאות הישראלית.

 

נחוץ תיקון כולל

 

מן המצב הזה, שניתן להגדירו ככשל רב מערכתי, ברור שתיקונים נקודתיים או חלקיים לא יספיקו. אלה דומים לטלאים הנתפרים על בד מתפורר, תועלתם זמנית בלבד והבד ממשיך להתפורר. מה שנחוץ עתה למדינת ישראל הוא תיקון כולל רב-מערכתי, המונחה על-ידי תפיסה חברתית-מדינית כוללת.

 

תיקון זה צריך להתבסס על העקרונות הבאים:

ראיית ישראל כמדינתו של העם היהודי.

חידושו של עיקרון הממלכתיות האומר שוויון מלא בחובות וזכויות לכל האזרחים, יהודים כערבים

חתירה לסיום הכיבוש באמצעות פתרון שתי המדינות לשני העמים השוכנים בארץ ישראל המערבית.

מדיניות של תעסוקה מלאה וצמצום פערים כלכליים.

חידושה של מדינת הרווחה האוניברסאלית.

ביסוסה של הדמוקרטיה כנגד המכרסמים והמחבלים בה.

הגנה על הסביבה והאוכלוסייה בפני זיהומי אוויר קרקע ומים.

 

רק שמאל יכול, אבל איזה שמאל?

 

ברור לגמרי שתיקון כולל כזה יכול להתממש רק על ידי שמאל ציוני סוציאל-דמוקרטי. לא מפלגת מרכז כמו קדימה, לא מפלגת ימין כמו הליכוד, לא המפלגה החדשה של ברק שנקראת "עצמאות”, אבל היא לא יותר מגרורה של הליכוד. וגם מפלגת שמאל לא ציונית, כמו חד"ש לא תוכל למשימה. על הדתיים הלאומיים למיניהם, ש"ס, יהדות התורה וישראל ביתנו חבל להשחית דברים בהקשר זה. אלה מפלגות ריאקציונריות, לאומניות ואנטי דמוקרטיות. בתחום המדיני קדימה מחויבת לפתרון שתי המדינות לשני העמים. בתחום הכלכלי-חברתי, למרות מס שפתיים לצמצום פערים, היא קרובה יותר לקוטב הניאו-ליברלי מאשר לקוטב הסוציאל-דמוקרטי. הליכוד, למרות הצהרתו הידועה של נתניהו בבר אילן, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות והוא בוחר ברובו במצב ניהול הסכסוך במקום חתירה לפתרונו. בתחום הכלכלי-חברתי הליכוד קרוב מאד לקוטב הניאו-ליברלי (נתניהו, שטייניץ), עם כמה "סטיות" חברתיות כמו הרפורמות של שר התקשורת משה כחלון. חד"ש החלה לקסום למספר לא מבוטל של פעילי שמאל חברתי, גם ואולי בעיקר עקב הצלחתם היחסית של דב חנין וסיעת 'עיר לכולנו' בבחירות לעיריית תל אביב. אבל צריך לזכור כי כאשר מדובר על הזירה הפוליטית המדינתית, חד"ש מוכרת כמפלגה לאומית ערבית (עם "זנב" יהודי) והיא מתכווצת לממדיה האמיתיים - ארבעה מנדטים שמהם רק כחצי מנדט בא מקולות של יהודים. כל התחברות, ישירה או עקיפה, לחד"ש פירושה כניסה לתוך סמטה ללא מוצא, מבחינת הציבור היהודי שבלעדיו לא תהיה תמורה אמיתית בחברה ובמדינה.

 

ומה עם השמאל הציוני?

***

מול הנחשול הריאקציוני המאיים להציף את כולנו מצוי השמאל הציוני הישראלי בשפל עמוק. מפלגת העבודה, במצבה הקשה, עברה פילוג שעדיין מוקדם להעריך את תוצאותיו. המפלגה נפטרה מיו"ר שרק חיבל בה ומכמה מחברי כנסת שאינם יכולים להיות מוגדרים כשמאל. זו נקודה לחיוב, אבל יש בה כיום שמונה חברי כנסת שמפוצלים בין שתי קבוצות שגם בתוכן אין אחדות רבה. מורגשת אמנם התעוררות מסוימת בין הפעילים שנותרו, והתפקדו כמה אלפי חברים שנטשו, וגם הודעתה של שלי יחימוביץ' על התמודדותה לתפקיד יו"ר המפלגה גרמה להתעוררות מסוימת, אבל התעוררות זו עדיין אינה מבשרת את ההתחדשות האמיתית. הרבה תלוי ביכולת הנהגת המפלגה ושדרת הפעילים להגיע לקהלים חדשים, לא רק לחדש השתייכויות ישנות ולערוך פריימריס נטולי זיופים ומפקדי ארגזים. עדיין יש להמתין ולראות כיצד תתפקד מפלגת העבודה באופוזיציה וכיצד תהיה התנהלותה, כלפי חוץ ופנים גם יחד. סימן לא מעודד הוא קביעת מועד הפריימריס לראשות המפלגה לספטמבר שנה זו, מה שיכניס את הנהגת המפלגה והפעילים למשטר של התמודדויות שבעבר היה לו חלק ניכר בניוונה וירידתה. מרצ עדיין לא התאוששה ממפלתה בבחירות האחרונות והנהגתה מנסה את כוחה במלאכת הרכבה נוספת, מאותו סוג שהתנסתה בה בעבר. סיכויי הצלחתה דומים לאלה שהתגלו בבחירות האחרונות.

 

הארגונים החברתיים למיניהם, העוסקים ברווחה, בחינוך, בסנגור קהילתי, וכל שאר הפעילויות, עושים ברובם עבודה חשובה, כל אחד בתחומו, אבל זה לא מספיק. אסור להיות מרוצה ממה שאתה עושה בחלקת אלוהים הקטנה שלך, כי זה רק מעט מן המעט ממה שנחוץ. החברה האזרחית בישראל היא רחבת ממדים, אבל אמורפית וחלושה לעומת הפוליטיקאים הקובעים את כיווני ההתפתחות. בצרפת יצאו מאות אלפים, ואולי מיליונים לרחובות להפגין נגד כוונת סרקוזי להעלות את גיל הפרישה מהעבודה מ-60 ל-62. ההפגנות היו סוערות, אבל בהצבעה באסיפה הלאומית העביר סרקוזי את תוכניתו והיא שתתממש. בפעם הראשונה שהוצע תקציב דו שנתי על ידי האוצר התגבשה נגדו קואליציה מרשימה של עשרות ארגונים חברתיים תחת הכותרת "תקציב אחר". אבל התקציב הדו שנתי, יחד עם חוק ההסדרים, אושר בכנסת ונכנס לתוקף. הישגים חברתיים באמצעות הבג"צ הם מועטים ואינם משנים את המצב מיסודו. בנוסף, מול הדיקטטורה של פקידות האוצר בתחום הכלכלי-חברתי מתנהלת בכנסת ומחוצה לה רק מלחמת גרילה מוגבלת שמצליחה לכל היותר לקזז מעט מהרעות הצפויות לעובדים ולעניים. מדברים אלה אין להסיק שאין שום ערך לפעולות החברה האזרחית ושיש לחדול מהן, אלא שבנוסף להן יש לחתור גם להשגת כוח פוליטי וביחד להביא לתמורה הדרושה.

 

משכנעים את המשוכנעים

 

הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל היא הבקע בינו לבין הרוב המכריע של השכבות העממיות, המורכבות ברובן ממזרחים מסורתיים, ובינו לבין הרוב המכריע של מגזר דוברי הרוסית. שני מגזרים אלה הן המעניקים לימין הלאומני והדתי, שבחלקו הוא גם אנטי דמוקרטי, את הרוב האלקטוראלי היציב שיש לו בעשור האחרון לפחות. אין כיום בשמאל קבוצה רצינית של פעילים הרואים את המטרה ארוכת הטווח ומסוגלים לחתור אליה בהתמדה. רובם ממוקדים במטרות נקודתיות ולא מסוגלים להציב לעצמם ולתנועה מטרות כוללות, חזון כללי לחברה הישראלית. לשמאל הציוני אין כיום אסטרטגיה פוליטית פרט לשאיפת ההישרדות של מה שנשאר ממנו. אין בו הבנה מעמיקה של המכלול הציבורי-פוליטי, של השפעת השינויים התרבותיים על ההשתתפות והתמיכה הפוליטיות. אין איתור של נקודות המפתח הקריטיות עבור התחדשות השמאל. השמאל, כמו כל החברה הישראלית, מתייחס לסימפטומים של המחלה ולא לשורשיה. כל ארגון או קבוצה השייכים מבחינת עמדותיהם לשמאל מתגדר בחלקתו ואינו מבין או שאינו רוצה להבין את הצורך בריכוז הכוח לשם פעולה פוליטית אפקטיבית. לנוכח התהום הנפערת לרגלינו, רבים בשמאל מסתגרים בבועות מצומצמות של מה שהם קוראים עשייה חברתית.. שם הם חשים מוגנים ותורמים משהו למען הכלל. במונחי כדורגל השמאל משחק "בונקר", ולא מבקיע שערים. בנוסף, פעילי שמאל רבים עסוקים בברברת אינטרנטית אינסופית במקום בפעולה אפקטיבית ליצירת כוח פוליטי. רבים מהם גם נתונים לאילוצי לימודים, פרנסה, משפחה, קריירה, ושאר עיסוקים, ואין להם מספיק זמן ואנרגיה לפעול בהתמדה למען יצירת כוח פוליטי שמאלי חזק.

 

***

לנוכח החלל הריק בגזרת השמאל, צצות חדשות לבקרים התארגנויות והתגודדויות שונות וגם משונות, הסבורות שיש ביכולתן למלא את החלל ולהופיע כמושיעי השמאל והמדינה. רובן ככולן מורכבות מאינטליגנציה חילונית וקצת דתיים מודרניים-ליברליים. חלקן זוכות לתהודה תקשורתית, אבל מהיכרות עם כמה מהן נראה כי הן לא תצלחנה למשימה ההיסטורית הזאת. כולן מתנהלות במגזר החילוני-ליברלי ומנותקות מהשכבות העממיות וממגזר דוברי הרוסית. התנועה הירוקה שיחד עם מימד קצרה הישג מסוים בבחירות האחרונות (28 אלף קולות) נחלשה ומשנה כיוון לעבר השדה המוניציפאלי ועתידה כלל לא ברור. השמאל הלאומי עושה רעש מדי פעם, ואולי אף יעבור את אחוז החסימה, אבל גם הוא לא חוצה את קו הבקע שבין ה"צפונים" ל"דרומיים" והקולות שיקבל יבואו בחלקם על חשבון מה שנשאר ממרצ והעבודה. האחרים, כל מיני קבוצות קטנות עם אג'נדה חד ממדית, אפילו לא נראים בשטח. בנוסף לכך, רוב המנהיגים של הקבוצות הללו אינם ששים לוותר על ה"באסטה" שהם מחזיקים בשוק הפוליטי למען גוף גדול ורציני. פעילים חברתיים רבים מרכיבים חדשות לבקרים קואליציות נגד משהו או בעד משהו שהאפקטיביות שלהן ברוב המקרים אינה רבה. רבים מהם שוחרים לסיפוקים מידיים ואין להם ראייה לטווח רחוק, סבלנות והתמדה הדרושים ליצירת כוח פוליטי של ממש.

 

מאז מהפך 1977 לא היה לשמאל הציוני מנהיג פוליטי אחד ראוי לשמו פרט ליצחק רבין, והוא נרצח. הנהגה פוליטית במציאות של ישראל בעשורים האחרונים צומחת מהתבלטות בתחום מסוים, אשר מביאה לפופולאריות בתקשורת ובציבור. אבל אחר כך, כאשר המתבלט/ת מגיע/ה לעמדות ההנהגה הבכירות, הוא/היא מאבד/ת את הצפון. לא יודע/ת להתוות דרך למדינה כולה על שלל בעיותיה ולהוביל בה. שמעון פרס, אהוד ברק, עמרם מצנע, פואד בן אליעזר, אברום בורג, עמיר פרץ, ושוב אהוד ברק, אף אחד מהם לא הצליח לשקם את מפלגת העבודה מהמכה שסבלה עם המהפך ב-1977 ומהמכה השנייה שסבלה עם רצח רבין. המועמדים הנוכחיים, בין שהצהירו על מועמדותן ובין שלא, גם הם לא מהווים בשורה גדולה. ובמרצ - שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין ולבסוף חיים אורון (ג'ומס), אף אחד מהם לא הצליח לעצור את תהליך ירידתה.

***

יש בשמאל, ככל שיהיה קטן ממדים, אינטלקטואלים רבים בעלי כושר ביטוי מעולה: פובליציסטים בולטים ביניהם מנהיגים לשעבר, פרופסורים לרוב וסופרים דגולים, המופיעים וכותבים בתקשורת על כל שלוחותיה - המודפסות, האלקטרוניות והווירטואליות. הם מעצבנים גורמים ימניים כמו תנועת "אם תרצו" ופובליציסטים שכותבים בישראל היום, אבל גם הם אינם מצליחים לגשר על הבקע שבין השמאל והשכבות העממיות. מה גם שכדרכם מימים ימימה עוסקים הפובליציסטים של השמאל על-פי-רוב בסימפטומים של התופעות השליליות, במה שגלוי לעין, ולא בשורשיהן. פעם אחר פעם הם משכנעים את המשוכנעים ומטיפים מוסר ל-bad guys שמשום מה אינם חוזרים בהם מדרכם הרעה.

 

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה ורכז המטה הס"ד

נכתב בתאריך
7/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו