עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מילים שוות

אברהם שרון, 3/3/2011

 

המורה שלי לספורט, שידע שלעולם לא אהיה אלוף בכלום, נתן לי תחושה שגם אם אני עובר מטר ועשרה בלבד בקפיצה לגובה או שלושה מטרים וקצת בקפיצה למרחק, זה בסדר, כי "העיקר ההשתתפות"

 

גוגל מוגל

לפעמים מפתה להמשיל את הקיבוץ למנוע החיפוש גוגל. אתה מזין אותו בנתון מבוקש לוחץ על מקש וממתין לתוצאות. הן מופיעות במהירות של שברירי שנייה. לכל משווק מתחיל ברור, כי מי שמופיע במקומות הראשונים בעמוד הראשון של גוגל - סיכוייו להיראות ובתוך כך להגביר את סיכוייו למכור מוצר או שירות, גבוהים משל מתחריו. נניח שאנחנו רוצים לשווק את הקיבוץ ולהפוך את הגולשים באתרו ללקוחות, כלומר מועמדים לקליטה בו. איזה ביטויים ייראו במקומות הגבוהים - שיתוף? הפרטה? שוויון? דיפרנציאציה? קהילה? כת? הרחבה? צמצום? קנאים? לוזרים? חלוצים? יוצאי דופן? תמהוניים? הבה ננסה: נעשה גוגל (מוגל) ונראה מה ייצא. נ.ב. צירוף סימני השאלה מעלה בדמיון להקה של ברבורים. צחורים? שחורים? הנה הצעה לניסוי.

 

שלושה מורים לחיים

הם היו - ועודם - אף שכבר איש מהם אינו עוסק בחינוך, שלושה מהמורים הכי טובים שלי לחיים. כל אחד, בתורו, בשיעוריו, לימוד אותי שיעור לחיים. יש ביניהם, חרף השוני, מכנה משותף רחב: שלושתם חברים בקיבוץ עין השופט; שלושתם מוערכים; שלושתם זכורים על-ידי חניכיהם כמורים מצוינים; שלושתם מאמינים בצדק ובשוויון ואף שלא בדקתי בשנים האחרונות - כולם בעד המשך קיומו של הקיבוץ השיתופי. הקטעים הקטנים הבאים הם מחוות הוקרה שלי לכל אחד ואחת מהם.

 

ציפקה

ראש וראשונה - ציפורה (אל תעזו לכנותה בשמה, ייתכן כי היא לא תדע שזו היא) ציפקה, המחנכת המופלאה שלי, שמצויה כיום כבר עמוק ורחוק בתוך העשור העשירי לחייה המופתיים. היא לימדה אותי תנ"ך והיסטוריה אבל יותר מכל לימדה אותי, באמצעות הערות השוליים שלה ב"עבודות" (היא תמיד העדיפה אותם על מבחנים), אשר יותר מאשר הערות לגופה של העבודה שהגשתי היו, בעצם, שיחות-נפש בינינו. היא קראה אותי על-פה, בעיניים עצומות, וידעה את כל חולשותיי החזקות. ההבנה שלה אותן העניקה לי כוח לשאת את החולשות. לא אחת היא כתבה לי שאני "יכול יותר". לא היה בכך כל חידוש, אבל זו, בעצם, הייתה מעלתה הגדולה, סגולתה המופלאה: לחדד לך את מה שגם אתה ידעת בתוך תוכך; את מה שהיא ידעה שגם אתה יודע ובכל זאת - מצאה מקום וטעם להדגישו, כמי שאומרת: היד שלי על הדופק. אני חשה את הפעימות.

 

יגאל

יגאל, המורה לספרות, חבר וידיד, חיבב עליי את כל המלים הטובות. הוא אהב מאוד שירים ואי אפשר היה שלא להתאהב במה שגם הוא אהב. השיעורים שלו היו יותר מכל שיעורים חופשיים: חופש המחשבה, הדמיון היצירה. אני לא זוכר טוב, אבל את המעט שאני זוכר - היו שיעורים שלא התחילו במועדם ולא הסתיימו במועדם. אולי לא הספקנו את כל החומר אבל תמיד נשאר משהו בסוף השיעור - ביטוי, הד, נגיעה. בזכותו אני משתדל עד היום לקרוא לפחות שיר אחד בשבוע ואם אני לא נרדם עם הספר ביד - יותר.

 

איתן

המורה שלי לספורט, שידע שלעולם לא אהיה אלוף בכלום, אבל נתן לי תחושה שגם אם אני עובר מטר ועשרה בלבד בקפיצה לגובה או שלושה מטרים וקצת בקפיצה למרחק, זה בסדר, כי "העיקר ההשתתפות" - במירכאות ובלעדיהן. לפעמים, הוא נתן לנו פינוק: הוא הסכים לנו לשחק כדורגל במקום לקיים שיעור מסודר.

לפני שבועות אחדים עשתה מיקי חיימוביץ' ("חדשות 10") כתבה עליו במסגרת הפרויקט שלה "ישראלים 10", על תרומתו לקליטת עולים. איתן הוא ישראלי יפה, ללא ציניות וללא מירכאות. הוא חטוב ושרירי גם בגיל 70, ספורטאי עממי אמיתי, עדיין תמים אחרי כל השנים וממשיך לעשות ציונות במקום הציני שבו אנחנו חיים, ללא ערכים, ללא אמונה, קהי חושים, עסוקים בעצמנו, מי במינוס ומי בפלוס, חשים איך כמעט הכול סביבנו מפורק ומפורר, ורק הוא, איתן, עוד ניצב על המשלט, נושא דגל, ממשיך בשלו, במה שאמור היה להיות שלנו. ואולי אין מחמאה חמה ומחמיאה יותר שניתן להחמיאה לו באמצעותה מאשר לומר לו בתקופה שבה ההשתמטות הולכת וגוברת, אכן: צדקת. העיקר ההשתתפות.

נכתב בתאריך
3/3/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו