עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות
 

מלים שוות

אברהם שרון, 24/2/2011

 

לא אחת, אני ניצב משתאה נוכח עומק המצולות שמהן אנשים שולים ושואבים סחי ורפש שמהם הם מייצרים את תגובותיהם, בזהות בדויה

 

אריק

תארו לעצמכם (ולזולתכם), מה היינו אומרים על אריק רייכמן, הקיבוצניק העשיר במדינה, אילו היה נדרש למסור לקיבוץ את חמישה מיליוני השקלים (לבד מעשרות אלפי השקלים של הפנסיה שלו) , שקיבל מתנובה, ארגון רב שומן ושמנת שבראשו עמד והצעיד אותו להישגים מזהירים. היינו אומרים עליו שהוא פראייר; שביש מזל פקד אותו, להיות, כביכול, חבר בקיבוץ שטרם הופרט. מה עכשיו? אין מה להגיד. מן הסתם, כמשוער, נחלקים המגיבים, אם בשיחות סלון ואם בשיחות מדרכה, בין המקנאים בו לבין המעריצים אותו. שיחק אותה. איזה הוא עשיר? השמח בחלקו. איזה הוא מיליונר? קיבוצניק צנוע עם בטלדרס. ספק אם אל אנשים כמוהו התכוון בשעתו מנחם בגין, כשדיבר על הקיבוצניקים המיליונרים שמשכשכים בבריכות השחייה שלהם. מקוממת ומכעיסה לא מעט אנשים אי-היכולת שלהם להטיל באריק רייכמן שום דופי, מאחר שרבב לא דבק במעשיו ובהתנהלותו. התמזל מזלו להיות האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון: האיש שהטיף להפרטה נהנה - מה זה נהנה - מפירותיה. לבריאות!

 

פערים

אי אפשר להכניס עגל זהב להיכל, להפוך אותו לפרה קדושה, לסגוד לו ולהאלילו, ולחשוב שלפנינו עגל רך, חיית מחמד, שניתן לביית אותה ולאלפה. קיבוצים שמפריטים את העבודה ("שכר דיפרנציאלי"), יכולים, אמנם, להחליט על פערי שכר מוסכמים, מתונים ומידתיים, אבל לא ניתן ליצור בתכנת-ההפרטה אלגוריתם שיווסת את הפערים ויקבע אותם בשיעור הקבוע והמוסכם. כשמשחררים את הסוסים - ודאי את סוסי המרוץ - מהאורווה, לא ניתן עוד לרסנם, להגביל את טווח דהירתם. הם דוהרים ככל יכולתם לאן שבא להם. כשהיינו ילדים למדנו מה שלימדונו - שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מאז ועד היום, כל פירור מזכיר לי את נכונותה של הקלישאה הנכונה והמדויקת, כי קלישאות תמיד נכונות.

 

המטה השיתופי

שוב ושוב, כמי שצמא אל אבן השתייה של ילדותו, נעוריו וחלק בלתי מבוטל של בגרותו, בגרותי, אני שב ונדרש, דש ולש, את חומר הרוח של המטה השיתופי: בעיניי, המטה השיתופי הוא מטה קסמים. אנשים מצוינים הם אנשיו, בהם מלח הארץ ושאר תבליניה המוסיפים לה טעם, חלקם עשויים להיחשב - אם להמשיך לשאול דימוי מהתחום הקולינארי - לאבות המזון שלה. הם עושים, רובם ככולם חדורי תחושת שליחות, עבודה חשובה, התנדבותית גם בחלקים שבהם מי מהם מקבל שכר-מה. הם שוחים נגד הזרם, אבל בחתירתם להמשך קיומם של קיבוצים שיתופיים הם מפלסים נתיב במים הטריטוריאליים של ההפרטה. בעומק לבי ובסתריו אני לא רק מאחל להם הצלחה: אני מייחל להצלחתם. ולו רק כדי שבתוך האש הזרה, הקרה, של ההפרטה, תישמר הגחלת השיתופית החמה, הרוחשת-לוחשת, גם אם לא עוד כלפיד ההולך לפני המחנה - כנר המגרש חושך.

 

עבודה

בבחירות האחרונות לכנסת, - מי זוכר?! - לא הצבעתי עבור מפלגת העבודה. ככל שהיא מתפרקת, מתכווצת ומתמזערת, אני שואל עצמי לדעת, האם נהגתי נכון, בתבונה פוליטית, כאשר לא הצבעתי עבורה. אין לי תשובה. החרטה שבי שמורה למפלגה שהצבעתי עבורה (קדימה). כך או כך, הקול שלי הלך לאיבוד, ירד לטמיון. נכון לעכשיו אני קול צף. פתוח לשינוי, לשכנוע, להפתעות. אם העבודה תשתקם, תתאושש, תתעשת, יש לשנינו סיכויים - לה ולי. אבל ברגע של חולשה אני מתעשת ויודע: לא רק בשבילי היא אבודה.

 

על טעם וריח

במאמר מוסגר (שייפתח כאן ועכשיו) אודה ואתוודה: כשתוקפים אותי לגופי ולנפשי, אני נעלב. העלבון טבעי. הוא אנושי. לא אחת, אני ניצב משתאה נוכח עומק המצולות שמהן אנשים שולים ודולים ושואבים סחי ורפש שמהם הם מייצרים את תגובותיהם. על טעם וריח מומלץ לשוחח. אפשר להתווכח, אבל אין הכרח להתנצח. אין סיבה להכפיש איש. אין גם שום צורך להסתתר מאחורי כינויים טוקבקיסטים כדי להעליב, על-פי-רוב בעילום שם ובזהות בדויה. מותר למתוח ביקורת, לרבות חריפה ונוקבת, אבל אין, באמת שאין, שום סיבה ושום טעם לצייר איש רק בצבעי-פחם. לא הכול שחור, לא בי, לא במי מלבדי.

נכתב בתאריך
24/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו