עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עורו הסוציאליסטים
 

עורו הסוציאליסטים

מאת עזרא דלומי, 21/2/2011

 

על הקיבוצים השיתופיים להביא את ערכיהם לידי ביטוי פוליטי בשמאל, יחד עם בני ברית ושותפיהם לדרך: עם בעלי החולצות הכחולות - עם שרוך אדום, שרוך לבן וכפתור - עם הקבוצות השיתופיות שבערים, עם חברי ארגון כוח לעובדים ועם שלל הארגונים הפועלים בארץ למען צדק חברתי, ולהפוך לכוח פוליטי משמעותי, שיקים ויחיה את הסוציאל דמוקרטיה הישראלית, מול השיטפון הניאו-ליברלי העכור. אבירמה גולן מנסחת קריאת כיוון

 

בכנס השנתי של המטה השיתופי בערבה נשאה אבירמה גולן - ממשתתפי פאנל הפתיחה - נאום תוכחה גדול, שהשבית מעט את שמחת ה"מה נשמע איך הולך אהלן" שאפפה את מאות המתכנסים, והנחית אותם אל קרקע המציאות של החברה הישראלית. על גאוותו של ולוולה "בחזרת הבנים הביתה", אמרה שזה לא רק בגלל גילוי מחדש של הקיבוץ אלא גם ובעיקר הקושי לעמוד במחיר ההפרטה: יש קושי לשרוד בעיר ולהשיג בה דירה במחירי הנדל"ן המאמירים; על מאבקי הזכויות בקרקע אמרה שהקיבוצים נכנעו לתהליכי ההפרטה ומתנהלים כמגזר הדואג לעצמו בלבד - מעין ש"ס חילונית - במקום שיהיו חוד חנית ושותפים למאבקים החברתיים נגד כלל עוולותיה של כלכלת נתניהו. זו גם הסיבה שמאבקי הקיבוצים אינם מעניינים את הציבור; מאוחר יותר מתחה אבירמה גולן ביקורת גם על דפוסי ההצבעה בקיבוצים, כמו גם במרצ, שבמקום לתמוך בשעתו בעמיר פרץ, כבן ברית רעיוני של ממש, הוא קיבל מהם כתף קרה.

 

הצורך לאחד כוחות

הפתרון שלה למצב אותו הציגה בכנס הוא להביא את ערכי הזרם השיתופי לידי ביטוי פוליטי בשמאל ולמצוא את השותפים לדרך: את בעלי החולצות הכחולות, עם שרוך אדום, לבן, או כפתור, את קבוצות הבחירה בקיבוצים בעירוניים, את אנשי "כוח לעובדים" ואת אנשי שלל ההתארגנויות האחרות הפועלות למען צדק החברתי, ולהפוך לכוח פוליטי משמעותי. לדבריה, "זה מתחיל לקרות, ועל הקיבוצים להחליט אם הם חלק מן התהליך הזה, או שהם ממשיכים 'לעשות לביתם'".

***

גולן (61), מבית תל-אביבי מפא"יניקי במוצאה, היא חברת הנהלת מערכת "הארץ", הכותבת טורים ומאמרי פרשנות העוסקים במגוון רחב של נושאי חברה, רווחה, דת ומדינה, שלרוב אינם תואמים את הקו הניאו-ליברלי של העיתון. לצד עבודתה העיתונאית, גולן היא סופרת ("העורבים", "סימני חיים", ספר נוסף נמצא בכתובים) מתרגמת (כ-20 ספרים מאנגלית) ותסריטאית. היא הגישה תכניות טלוויזיה בנושאי ספרות ("בקריאה ראשונה") ושמשה יועצת בתחום. עברה כולל שירות בלהקת פיקוד דרום (עם מתי כספי מחניתה, גדי אורון מניר-עם ויענקלה נוי משפיים), השתתפות במחזמר "עיר הגברים" (היא הקול הנשי של הוד מעלתה ב"פנקס הקטן") ובסרט "לופו" (בבימויו של מנחם גולן), לימודי ספרות באוניברסיטת תל-אביב ובצרפת וכתיבה ב"דבר" ו"דבר השבוע" נוחם עדן.

 

לכאורה אפשר לכלול אותה בין האלפים אשר "בוכים על הקיבוץ מבחוץ", אלה שחיו בו ועזבו, או לא חיו בו כלל, ומקוננים על שקיעתו ועל זה שהוא כבר לא מה שהיה. אבל אבירמה גולן חשה שהיא קצת "שייכת". חלק דומיננטי במשפחתה היה בניר דוד ובמזרע, שם הייתה בין אלה "המבשרים את בוא הקיץ" - ילדים המגיעים מן העיר אל הדודים בקיבוץ עם פרוץ החופש הגדול ועוזבים רק בסיומו; בשנת 2008, בצל הקסאמים, עברה יחד עם בן זוגה שמוליק שם טוב, לחיות בקיבוץ מגוון בשדרות, שם שהו במשך שנה, התאהבו במקום ובחבריו, אך חזרו לגוש דן בשל אילוצי עבודה ומשפחה. על החיים בשדרות פרסמה גולן בלוג בשם "השקד 12, שדרות" שפורסם באתר "הארץ"; את הקשר שלה לתנועה הקיבוצית משלימה עכשיו בתה, הנמצאת יחד עם משפחתה, בהליכי קליטה לחברות בקיבוץ צובה השיתופי.

***

היכרותה את הקיבוץ באה לידי ביטוי עוצמתי בספרה העורבים (הוצאת "הספרייה החדשה", 2004) שם אחת הגיבורות היא דידי בת קיבוץ של השוה"צ, שעזבה לאחר נישואיה לשמעון (ילד חוץ), עובדת בהפקות לטלוויזיה ושרויה בחוסר נחת תמידי. היא מנהלת רומן צדדי, חסר סיכוי עם גדי, אותו פגשה באחד האודישנים, מזניחה את הטיפול בבת נעמה, נפרדת משמעון ונותרת בבדידותה. דרך סיפור חייה ודרך התנהלותה של דידי, מפצחת גולן במיומנות הרבה קודים קיבוציים: היחסים בחברת הילדים, ההדרה של ילדי החוץ, הקשרים הבין דוריים, השפה, כל אלה יוצרים תחושה של כתיבה "מתוך החצר". א.ב יהושע, כתב לה, בעקבות קריאת הספר: "לא ידעתי שגדלת בקיבוץ..."

 

החינוך הקיבוצי הושתק

גולן נזכרת בשני אירועים שהאירו את עיניה לגבי האידיאולוגיה של הקיבוץ: "הייתי בת חמש כשהתחולל הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד. הוויכוחים בבית עלו לטונים כאלה שעוד מעט יתחילו להרוג אחד את השני. אבא היה בפועל הצעיר, אבל בורוכוביסט ומאוד שמאלי; אמא הייתה מפא"יניקית, אנרכיסטית באופייה. היא הסתכלה בזלזול על כל הפילוג הזה בעוד אותו הוא מאוד העסיק והלהיט. הוויכוחים בבית רעשו וגעשו. בפעם אחרת היה ריב כמעט אלים בין דודתי שהייתה מעמודי התווך של תל-עמל (ניר דוד כיום) לבין אמי. הדודה נשאה נאום סוציאליסטי למהדרין, בעוד אמי אומרת לה: ביום שתתנו לפועלות מבית שאן לאכול בחדר האוכל, אדבר איתך על סוציאליזם ושוויון. אני מעריצה את אמא על יכולתה לומר זאת על סף שנות הששים, כשעוד אסור היה לומר מילה רעה על הקיבוץ. הסיפור הזה מזכיר גם את נושא מפ"ם והערבים. המפלגה עשתה מאמץ להפוך אותם לשותפים, אבל זה לא קיבל ביטוי בקיבוצים. היה פער בין האמירה למעשה".

 

עוד נושא גורלי השייך בעיניה לתקופה ההיא הוא חוק לימוד חובה שחוקק אז. "כשאני לומדת כיום על ניסוח החוק הזה, והמאבק הגדול שניהל בן גוריון עם הקיבוצים שרצו לשמור על מערכת חינוך ייחודית עם זיקה לסוציאליזם - נקרע ליבי", היא אומרת. "הוא אפשר לדתיים לקיים מערכת חינוך, כולל מועצה פדגוגית נפרדת, ומנע זאת מהקיבוצים. לקיבוצים לא נתנו את זה והקול שלהם הושתק. עפ"י התקדים הזה, הערבים דורשים כיום מועצה פדגוגית נפרדת וספק אם בג"ץ יוכל לדחות דרישה כזאת נוכח התקדים הקיים.

 

חוויה מכוננת

גולן מעידה שתקופת שהותה כילדה אצל הדוד במזרע הייתה חוויה מכוננת ביחס להשקפת עולמה על הקיבוץ, לטוב ולרע: "מזרע היה קיבוץ שבע מאוד, לחם טרי ונקניק כמו שהיה שם, לא היה מקובל אצלנו בבית, שבו נאלצנו להסתפק בלחם מאתמול וקצת גבינה לבנה. ולמרות זאת, בקבוצת 'שיבולים', שהצטרפתי אליה, קראו לי 'קפיטליסטית עירונית', אפילו שאבי היה רק פועל דפוס... לי ולבני דורי בעיר הקיבוץ היה אורים ותומים של השקפת עולמנו, העיר הייתה רק מקום 'לבינתיים'. בסוף החופש לא רצינו לחזור הביתה, בית הילדים היה פסגת החלומות. לקח לי זמן עד שהבנתי את מצוקת החברים המקבילים לי בקיבוץ. דרך העיניים שלהם גיליתי שזה לא גן עדן עלי אדמות. בלהקה הצבאית היו איתי שלושה קיבוצניקים וכל אחד בא מהבית עם מה שיש לו. ראיתי את המצוקה והדלות של הקיבוצניקים, ואת ההתחשבנויות שלהם על הכסף, זה היה נוגע ללב. הרי אי אפשר להסתדר בלי כסף... עם זאת, לקיבוץ ניתנה הזדמנות להיות אליטה במובן העמוק והטוב ביותר של המילה ולאליטה אסור לשמוט תפקיד כזה מן היד גם כשחובטים בה ומתעללים בה וגם כאשר נושאים אליה עיניים מתחסדות. אוהבי הקיבוץ, כמוני, תולים בו ציפיות הרבה יותר גבוהות ממה שאנחנו תולים בכל מגזר אחר."

 

- למה בעצם, במה הוא שונה?

"זה כמו שדורשים יותר מן החבר החרדית משום שהיא קבעה לעצמה רף מאוד גבוה של מוסריות בהיותה נשענת על חוקי הלכה מחמירים".

 

- את כמו כל אלה שתולים תקוות בקיבוץ מבחוץ...

"תתפלא, אם היו מקבלים אותי בגילי לקיבוץ, הייתי מצטרפת. משפחתה של בתי נמצאת היום בתהליכי הצטרפות לצובה, אנחנו לא רק אוהדים שיושבים על הטריבונה. כשנעמיקה ציון, חברת מגוון, שמעה ששמוליק ואני מחפשים דירה בשדרות, היא ביקשה שנצטרף לקהילה שלהם. (וכאן היא מבקשת לציין שהשר מיקי איתן הגיע לשדרות עוד לפניהם). היה מאוד מרגש להיות איתם. כשהגענו, בתקופת הקסאמים, שדרות, כמו גם קהילת מגוון, היו על סף שבירה, כל הזמן עסוקים בריצה עם הילדים לממ"ד. קצת לפני הגעתנו נפל קסאם בסלון של בית השכנים וקרע להם את הבית. לתוך המציאות הזאת הגענו והתאהבנו באנשים ובצורת חייהם. זאת הגשמה מאוד יפה של ערכי הקיבוץ עם מתן סובלנות וחופש לפרט. היינו קצת סבא וסבתא של הקיבוץ. כמעט קנינו את אחד הבתים ברחוב השקד, אם לא כחברים, אז כדי להיות חלק מהקהילה. זה מאוד התאים לי".

 

- אז למה חזרת לגוש דן?

"זה התחיל להיות בלתי ריאלי לגור כל-כך רחוק. הבנות שלנו ילדו תינוקות ורצו את הסבים לידן. הן הטילו וטו מוחלט על המגורים שלנו בשדרות. שמוליק התחיל לעבוד ברמת-גן כמנכ"ל עמותת מרכז הספר והספריות, כך שזה לא הסתדר. צורת העבודה והעובדה שילדינו נמצאים בתל-אביב מנעה את האפשרות הזאת. אם זה היה תלוי רק בי ובחיי האישיים, הייתי בוחרת בקהילה הזאת. למרות שאני מבוגרת מהם בעשרים שנה, זה מאוד מתאים לי. הביחד שלהם הוא הביחד הנכון מבחינת ההרכב האינטלקטואלי והאיכויות האנושיות. חסרה לי היום קבלת השבת של מגוון, העוגה הגדולה שאפיתי לכל ילדי הקיבוץ ולא רק עוגונת למשפחה הקרובה. יש לזה משמעות. ככה הייתי רוצה להזדקן, בתוך קהילה תומכת וקרובה. זאת בעיה של החברה הישראלית שתל-אביב וסביבתה הם המקום היחיד שבו אפשר להתפרנס בתחומים מסוימים. המסה העיקרית של מקומות עבודה נמצאת במרכז".

 

קצת דומים לאלי ישי

על שקיעתו של הקיבוץ היא מסתכלת בהקשר יותר רחב של מה שקרה לכלל החברה הישראלית. "קשה להיות סוציאליסט בחברה שההפרטה הפכה לשפתה היחידה ולשמור בקנאות על ערכים הפוכים", היא מסבירה, "קרה בקיבוץ מה שקרה בכלל החברה רק בצורה פחות אגרסיבית: ההנהגה שלו הוליכה אותו שולל: הסדר הבנקים, הנדל"ניזציה, זאת לא הנהגה שחשבה על הציבור, אלא שיחקה בבורסה כמו כולם. אחד הדברים שמדאיגים אותי ובגללם אני חרדה לגורל המדינה זאת הנסיגה לכיוון היהודי המתבדל וההתרחקות מן החזון הציוני של ריבונות, עצמאות, אוניברסאליות, צדק חברתי ופרידה מן היהודי הישן. זה לא פוליטיקלי קורקט לומר שרצינו להיפרד מן היהודי הישן. היום מדברים על רצונה של הציונות להיפרד מן היהודי הישן כעל פשע נגד האנושות. הקיבוצים היו מאוד דומיננטיים באימוץ ערכים הפוכים ליהודי הבדלני. לצערי הם שינו כיוון ומשתלבים במיגזור העובר על החברה הישראלית שבה כל אחד מחפש הישג בשביל העיירה הקטנה שלו. מבחינה זאת הקיבוצים נעשו קצת דומים לאלי ישי. הבעיה המרכזית שיש לפתור נוגעת לקיבוץ ולחברה הישראלית באותה המידה."

 

- מהי הבעיה הזאת?

"הבעיה היא העדרה של תנועת שמאל חזקה. ההליכה ימינה והרדיקליזציה, והחזרה אל חיקה החמים והמאיים של הבדלנות והאורתודוקסיה, לא הייתה נוראה כל כך אלמלא העדרה של אלטרנטיבה ראויה. תנועת המלקחיים המאיימת על החברה הישראלית מורכבת מכלכלה ניאו ליברלית - תאצ'ר לא האמינה שכך תוגשם דרכה – שמרסקת את חוסנה של החברה, יחד עם חלחול הרעיון הקולוניאלי המשיחי של המתנחלים. התוצאה היא חברה מאוד מפוחדת שאפשר לעשות עליה מניפולציות בקלות רבה. אני סבורה שברגע שתקום מנהיגות שמאלית ראויה שתציע לחברה אלטרנטיבה, אין ספק שהיא תכבוש נתחים משמעותיים מן החברה. כשיציעו לחלשים משהו אחר, ספק אם הם ימשיכו בימניותם. כשעמיר פרץ התמודד על ראשות הממשלה, הוא סחף אחריו את הקהלים האלה. מי שהכשילו אותו היו דווקא חברינו הטובים מן המחוזות הוותיקים והשבעים, אלה שהתיימרו לקרוא לעצמם שמאל וערקו אל העננה המעורפלת הקרויה קדימה, שבמקרה הטוב מייצגת גרסה ימינית של העננה המכונה 'הדרך השלישית' שכבר נכשלה באירופה. לצערי ציבור גדול בתנועה הקיבוצית היה שותף לעריקה הזאת שהיא מעשה של התאבדות המונית."

 

- יש תקווה?

"הייתי רוצה להאמין שמתוך הגרעין האליטיסטי שעדיין קיים בקיבוצים, למרות כל החבטות שעברו, יצמחו אנשים צעירים, מה שאכן קורה, ויחברו אל גורמים אחרים בחברה הישראלית - שהרי היום הקיבוצניקים הצעירים אינם מנותקים כמו הוריהם - ויחברו אל תנועות הנוער שבשמאל, אל הגרעינים העירוניים, אל ארגון כוח לעובדים, אל קבוצת סולידריות עם שיח' ג'ראח, עם כל ההסתייגויות יש לי מדברים מסוימים של הקבוצה הזאת. הביטוי של הדבר הזה צריך להיות פוליטי ואכן פה ושם זה מתחיל לנבוט. אני מתפעמת מתנועות הנוער 'הכחולות', מכל מה שקורה שם, מהרעננות המחשבתית. אני רואה את הפוטנציאל שמשלב מחשבה עם רצון לתרום לחברה, יש גם בקיבוצים אליטה שיכולה לתת הרבה לחברה לנוכח המציאות הקיימת בארץ.

 

"חשוב יהיה להפעיל את האלמנטים המקבילים בציבור הערבי, כי קרה אסון לציבור הזה - שומעים שם רק את חנין זועבי, לא שומעים את הקול המתון. הסיסמא צריכה להיות 'לא לפחד כלל'. יש היום בחברה הישראלית נטייה לדחוק לשוליים את כל מי שמייצג את הערכים הסוציאליסטים, אני לא מאמינה שכך יקרה לנצח. יכולה לבוא שעת כושר שתאפשר לקולות הללו לעלות, בתנאי שלא יפחדו מעצמם. בישראל מקובל שהסוציאליזם שייך לשנות החמישים והאקס סובייטים שהגיעו אחר כך טענו שהסוציאליזם הוא בכלל תועבה. באירופה הסוציאליזם הוא דבר לגיטימי. אד מילבנד מדבר על סוציאליזם בבריטניה, למה פה אסור?"

 

רוחות שינוי ב'דה-מרקר'

גולן מודעת לכך שעמדותיה הסוציאל דמוקרטיות הן נוף חריג בעיתונה, אך היא מבקשת לציין כי מעולם לא צונזרה מילה ממה שכתבה וכי במקרים לא מעטים, למשל בבג"ץ הקרקעות ובחוק הדיור הציבורי, הופיעו מאמרים שלה שהביעו עמדה הפוכה למאמר המערכת מאותו היום. לדבריה, "לאחרונה יש שינוי מרענן בעמדות הכלכליות של העיתון, שמוצא את ביטוי בדפי 'דה-מרקר', שם קשובים העורכים לשיח הכלכלי המתפתח בעולם המערבי בעקבות המשבר האחרון, ומאפשרים דיון הרבה יותר פתוח ועשיר מזה שהיה מקובל לפני עשור".

 

בכל הנוגע לעמדות המדיניות ולהשקפת עולם פוליטית הנוגעת לכיבוש ולמעמד האזרחים הערביים, כמעט ואין לה, לשמחתה, חילוקו דעות עם המערכת. גולן מלינה קשות על כך שהעיתון מותקף ע"י קולגות כבן כספית ובן דרור ימיני ורואה בכך שערורייה. "יש לנו תחושה של גאוות יחידה כשברור שיש סוגיות שאם אנחנו לא נטפל בהן, איש לא יעשה זאת," היא אומרת.

 

מתוך "במקום" מס' 24

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
21/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו