עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוצניק ואוליגרך
 

קיבוצניק ואוליגרך

מאת עזרא דלומי, 16/2/2011

 

אריק רייכמן הוא תמצית חיינו בזמן האחרון, תמצית דרכה של התנועה הקיבוצית מאז אמצע שנות התשעים. הוא האיש שסימל את הייאוש ממנה; הוא האיש שעיצב הסדרי קרקעות שהעניקו לנו את התואר המפוקפק סוחרי נדל"ן; הוא האיש שהפריט את תנובה ועשה, "על הדרך", מכה של חמישה מיליון ₪

 

בעיתונות הכלכלית זה מדווח בדרך כלל כך: החברה נמכרה והמנכ"ל לקח הביתה (השלם את המספר החסר...) מיליונים כדיווידנד, כמצנח זהב, כמענק פרישה (מחק את המיותר). אחר כך יש פירוט קצר, עם התוספת שזה נעשה על-פי המלצת הדירקטוריון. דיווחים שכבר הפכו לשגרה בעידן האקזיטים וההפרטות.

 

אלא שגם השגרה מזמנת מעת לעת הפתעות, כיוון שבשבוע שעבר התעוררנו לידיעה (דה-מרקר 7.2.11) שמנכ"ל תנובה הפורש, אריק רייכמן מגליל-ים, "לקח הביתה", כלומר לכיסו, חמישה מיליון ₪ במסגרת הסכם אי תחרות שחתם עם זהבית כהן מנכ"לית איפאקס, בעלת השליטה החדשה בחברה. כהן, הדלילה שגילחה את מחלפות ראשו של "שמשון הקיבוצי" בעסקת מכירת החברה, גילתה כלפיו נדיבות מופלגת. היא יכולה להרשות לעצמה. זה כסף כיס ביחס לבוננזה האדירה שזכתה בה.

 

מי שעצם מכירת החברה, תהליך שרייכמן ניהל בדורסנות, היה לו כמלח על פצעיו; מי שקיבל צרבת משהתברר לו שווי הנדל"ן העצום של החברה (והיו שהתריעו על כך) ביחס למחיר מכירתה, מוזמן לעבור לשלב הבא בסאגת ייסוריו ולקבל את האולקוס למראה הקופה האישית היפה שעשה רייכמן, בגין הכוח שצבר בחברה שהייתה בבעלותם של החקלאים והוקמה מיגיע כפיהם.

 

רייכמן הרי איננו סטף ורטהיימר שהתחיל ממחרטה בנהרייה והקים במו ידיו ענק כלכלי, כמתואר בספרו האוטוביוגראפי, המשווק בימים אלה. רייכמן בא אל עסק מוכן שהקימו קיבוצים ומושבים במשך דורות ועשה מהפרטתו "מכה". מבחינה זאת, מעשהו לא שונה ממעשיהם של האוליגרכים הרוסים שניצלו הזדמנות בעת שאימא רוסיה החלה להפריט את נכסיה.

 

הפרופורציות אמנם אחרות, אבל העיקרון לגמרי דומה: להיות במקום המתאים ברגע מכירת החיסול כדי להושיט יד ולקחת. מצד שני, למה להיות מופתעים? הרי זה הרי הגיונו של כל תהליך הפרטה: מוכרים נכס ציבורי בהבטחה שכל אחד יקבל את חלקו, אבל חיש קל מתברר שזהו תהליך שבו מעטים זוכים להרבה והרבים להרבה פחות... חבר הקיבוץ המופרט למד להכיר את זה בביתו בקטן, עכשיו רייכמן הראה לו את זה בגדול.

 

אריק רייכמן הוא תמצית חיינו בזמן האחרון, תמצית דרכה של התנועה הקיבוצית מאז אמצע שנות התשעים. הוא האיש שסימל את הייאוש ממנה - בכמה שיחות (לבביות) עמי הוא הסביר שהסיפור של הקיבוץ נגמר; הוא האיש שעיצב הסדרי קרקעות שהעניקו לנו את התואר המפוקפק סוחרי נדל"ן; הוא האיש שמכר בנזיד עדשים את המותג שסימל את כוחה ואת עושרה של ההתיישבות החקלאית - את "תנובה". וגם אם הוא "מצטנע" בכך שכל ההחלטות התקבלו במוסדות המתאימים ובאופן מסודר, הפרויקט הזה כולו שלו. בלעדיו זה לא היה נעשה, בוודאי לא באופן הזה.

 

עכשיו מתברר שזהו ייאוש ששכרו בצידו. לא רק בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, כמאמר השיר, זה נכון גם כשנפטרים מתנובה. לפני קצת יותר מעשור, כשלמונח ציבור, הייתה קצת מהות ותוכן, נרעשנו ורקענו ברגליים למשמע הידיעה שיצחק לנדסמן, המנכ"ל הקודם של תנובה, העביר רק מקצת משכרו לקיבוצו איילת השחר. עכשיו, משהופרטנו, וכל איש עושה רק לביתו, אין מי שירעיש ואין מי שיורעש. אני מניח שיהיו כמה חסידים שוטים שאף יריעו לתחכום של רייכמן ורק יתהו איך קרה שהסידור הזה דלף.

 

באחת מכתבות הפרופיל שנעשו לזהבית כהן טען מקורב לרייכמן כי הוא חש שהוא נוצל וננטש על ידה. נו טוב, לפחות כסף למונית הביתה היא השאירה לו.

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
16/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו