עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מילים שוות

מילים שוות

אברהם שרון, 10/2/2011

 

הצבעה חשאית מאפשרת למהול רעל, לירוק ארס. הצבעה חשאית מאפשרת להיות רעים, זדוניים

 

פנסיה

אל תצחיקו. לא ניתן לחייב קיבוץ לשלם פנסיה ("בסיס" או " הוגנת" - תהיה הגדרתה אשר תהיה) לחבריו - אם אין לו כסף מספיק לשלם. אם וכאשר, בשל גירעון אקטוארי - שאלו את הכלכלנים, הם שיבהירו, הם שיסבירו - קיבוץ אינו מסוגל לעמוד ב"פנסיית המטרה" שקבע, בשעתו, כרף התחתון המחייב לתשלום עבור חבריו שמגיעים לגיל פרישה מעבודה, לא יועיל שום תקנון. אם אין, אז אין. לא תציל שום תנועה (קל חומר לא תנועה שבעצמה זקוקה לגלגל הצלה כספי). לא יעזור בית דין. מה שכתוב על הנייר או אצור על דיסק קשיח במחשב - היינו הך - ייחשב למלים, בהירות ומפורשות ומחייבות ככל שיהיו - כתובות על קרח. התפיסה, לפיה תנועה יכולה לחייב את קיבוציה לעשות מה שאין ביכולתם לעשות היא ארכאית ומופרכת. חסרת שחר. היא אולי לגיטימית והוגנת, אך ללא בסיס.

 

הצבעה חשאית

הצבעה חשאית מאפשרת למהול רעל, לירוק ארס. הצבעה חשאית מאפשרת להיות רעים, זדוניים. בהצבעה חשאית אפשר לחסל חשבון עם מי שאין רצון לנהל אתו שום חשבון. הצבעה חשאית מאפשרת לבצע משפט שדה בפנים רעולות, בהיחבא. הצבעה חשאית מאפשרת למצות את הדין באחת, חד וחלק. הצבעה חשאית היא הצבעה דמוקרטית לגיטימית אבל היא הצבעה פחדנית. מה יש להסתיר? מה יש להסתתר? אבל יותר מאשר יש בעיה עם הצבעה חשאית יש בעיה עם הספירה החשאית של תוצאותיה. גם, אגב, של הצבעה גלויה.

 

טבע ראשון, טבע שני

בעוד ניטש הוויכוח, שימיו ימים ימימה הם, האם הקיבוץ נוגד את טבע האדם (אגב, בשולי הוויכוח: האם מדובר בטבע ראשון או שני?) או, אולי, מתיישב עמו, יש רבים הטוענים, שהקיבוץ אינו טבעי כלל ועיקר. אף שאינו גואה עוד, גל ההפרטות לא שכך. הזליגה מהשיתופיים אל המופרטים נמשכת. מספר הקיבוצים המופרטים הוא פי שלושה (טיפה יותר) מאשר הקיבוצים המשותפים. אין נהירה אבל יש זליגה. אטית כטפטוף, אמנם, אבל המגמה ברורה. תכונות שזוהו והוקעו בעבר ככאלה העלולות לפרק את הקיבוץ - אנושיות, טבעיות - אכן מפרקות אותו. האם האדם שולט בטבעו או נשלט על ידו? נראה לי, כי בקיבוץ המופרט אין עוד איש שמוגיע מוחו בסוגייה זו. ההתעלמות ממנה טבעית.

 

המנדט הבריטי עוד כאן

באחד הקיבוצים ראיתי שומר, פטרול, הולך לאטו, משיק לגדר המערכת, ורובה ישן תלוי על כתפו. לרגע חשבתי, כי המנדט הבריטי עדיין כאן וגם הפלמ"ח טרם פורק. קומקום הנירוסטה שורק אדים לחים על פתילייה. עוד מעט תהביל כאן כוס תה. על השיש פרוסות של לחם וריבה. ימים אפורים של מעילים רכוסים עד צוואר ואפלה צוננת של לילה. המנדט הבריטי עוד כאן. יש להיזהר, להישמר מאוד, יש להסתתר. בחוצות הריקים, הקרים, בחשכת ליל, לבדו יסייר השומר.

 

אפרים לא חוזר לאספסת

אם הוא חוזר - הוא חוזר אל המדפסת. לא אל הגד"ש, אלא אל האג"ח. אפרים חוזר, כי כדאי לו. כל ימיו אדם צמא אל מראות השתייה של ילדותו. מן הסתם גם אפרים. אבל הוא לא חוזר משום שנוף הילדות, שהוא, אפרים - תבניתו, וצלמו ודמותו, פורט לו שיר יפה על מיתרי הרגש. לא. אפרים חוזר כי יש לו הזדמנות ל"בנה ביתך" ב"הרחבה הקהילתית", ב"שכונת הבנים", ב"צמיחה הדמוגרפית" ובשאר צמדי המלים, אשר זוגות-זוגות נבראו , חלחלו, הופנמו והוטמעו ב"שיח הקיבוצי", במקביל להתקדמות ההפרטה. אפרים לא חוזר לאספסת, כי אין לו מה לעשות בה ואולי כי כבר אין אספסת. אתם יודעים מה? בשורה התחתונה עזבו מלים, העיקר שהוא חוזר. העיקר ש"הקהילה" תרוויח אותו, את הבן-יקיר, ששב אל מחוזות הילדות, צמא אל מראות השתייה.

 

שלב השאלה הזהה

בסוף, בסוף-בסוף, רגע לפני סופו של הקיבוץ, השאלה הקיומית של הקיבוץ אינה מתמצה בסוג הקיבוץ, במתכונתו, במידת השיתוף הנהוגה בו אלא בשורש שלה, בדילמה ההאמלטית - להיות או לא להיות? נסו להשיב. מה כבר יכול להיות.

נכתב בתאריך
10/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו