עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אצלנו זאת הרחבה. לא החרבה
 

אצלנו זאת הרחבה. לא החרבה

מאת יזהר בן נחום, 7/2/2011

 

בכל הרחבה יש כמה אנשים לא מרוצים. כשמספרם מגיע לעשרות, נראה שבאותה קהילה ישנה בעיה שהיא מעבר לתוקפנותו של איש זה או אחר

 

בשבת בבוקר, 22.1.2011, עמדתי ליד שורת הבורות הקטנים, הממתינים לנטיעות ט"ו בשבט. בתי הקיבוץ מאחורי גבי ובתי ההרחבה מולי. השעה הייתה 10:30 ואני עמדתי וצפיתי במחזה שהתגלה לעיני: מבין הבתים, ברחובות ובמעברים, נהרו מאות הורים וילדים - ברגל, נישאים על כפיים או מוסעים בעגלות. תוך דקות אחדות חצה ההמון העולז את הכביש המפריד(?) בין ההרחבה והקיבוץ והסתער על הבורות והשתילים שסודרו בעציצים קטנים לידם. כן, אמרתי לעצמי, כמו שאני אומר לעצמי שוב ושוב בזמן האחרון. אתה לא חולם. ככה נראית בית קמה מודל 2011. עם מאות ילדים, עם חגים מקסימים ללא אמנים מבחוץ, רוח צעירה והרבה בני אדם שאוהבים להיות יחד ולעשות דברים ביחד. ככה נראה היישוב, שלולא המהלכים הדמוגרפיים שהצילו אותו הייתי אני, בגיל 58 ועם ארבעה נכדים, בין צעיריו.

 

אז למה, שאלתי את עצמי, בקיבוץ לא רחוק מאתנו קוראים להרחבה "החרבה"? ולמה מופיעה על שער העיתון "ידיעות הקיבוץ" עורכת דין בשיער מחומצן וחצאית קצרה ומספרת על יוזמתה להזמין דיירי הרחבות מכל קצוות הארץ לכנס מחאה נגד הקיבוצים המנצלים אותם? "לא אהיה פרה חולבת" מצהירה עורכת הדין. היא מסרבת לשלם מסי קהילה משום שאלה, לדבריה, מממנים את הפנסיה של חברי הקיבוץ ובו בזמן קובלת על כך שהיא וסרבני המס האחרים אינם מוזמנים לחגים בקיבוץ.

 

אינני יודע אם מישהו מקהילת בית קמה יטרח להיטלטל עד לצפון הרחוק כדי להשתתף באותו כנס מחאה (דווקא הנוף באזור משהו משהו), אבל אם יימצא מישהו כזה, אני תוהה בשאלה מה הוא יוכל לספר שם? מסי הקהילה שהוא משלם (או אולי לא?) אינם נגבים על-ידי הקיבוץ ואינם נכנסים לחשבונות הבנק של הקיבוץ. אם בקיבוץ שבו חיה אותה עורכת דין אין הפרדה כזו, מישהו שם אהבל, כלשונו של עופר עיני, אבל זה עניין טכני. כשאדם מונע מלכתחילה על-ידי רצון רע וחשדנות, תמיד אפשר לטעון שגם אם מסי הקהילה אינם מממנים ישירות את הפנסיה של חברי הקיבוץ, הם מממנים אותה בעקיפין באמצעות שירותים שהקיבוץ מספק לקהילה במחיר מופקע.

 

כל זה, כאמור, כשיש אנשים שתמיד מחפשים את מי לתקוף. בכל קהילה יש כמה אנשים כאלה, גם בבית קמה. כשזה מגיע לכמה עשרות, יש כנראה באותה קהילה איזו בעיה שחורגת מעבר לבעיית אופיו התוקפני של אדם זה או אחר. אם, אכן, יגיע מישהו מבית קמה לכנס המחאה של "ההרחבות נגד הקיבוצים", הוא לא יוכל לספר שהקיבוץ לא הזמין אותו לחג. אצלנו החגים אינם של הקיבוץ, אלא של הקהילה כולה, הן מבחינת הארגון, הן מבחינת המופיעים והן מבחינת המימון. שום אדם שגר בבית קמה, יהיה מעמדו הרשום אשר יהיה, אינו "מוזמן לחגים", מאותה הסיבה שהבנים שלי אינם "מוזמנים" אלי הביתה. הבית שלי הוא גם הבית שלהם ואדם אינו "מוזמן" לביתו שלו. לי, כרכז תרבות של קהילת בית קמה, אין לי מושג מה קורה עם תשלום המסים בקהילה והרעיון למנוע ממישהו כניסה לחגים או אירועי תרבות בבית קמה נראה הזוי בערך כמו הרעיון לשתות נפט או לאכול זכוכית.

 

קומץ שולחי מיילים הפחידו רבים מאתנו (גם אותי) לקראת אסיפת היישוב בנושא התקציב. כבר התכוננתי לשאת נאום נרגש על החובה לשמור על הקהילה ועל המלחמות שבהן כולם מפסידים, אבל לשמחתי לא היה בו צורך. פעם נוספת התברר לכולנו שיש לנו קהילה חזקה ומלוכדת, שיודעת להתמודד גם עם חילוקי דעות ולדון בהם לגופם, ללא התקפות אישיות והאשמות שאינן מועילות לאיש. "שוב לא היה דם", התלונן מישהו בעליזות אחרי האסיפה. מזל? מה פתאום? עבודה קשה, אבל משתלמת.

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
8/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו