עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מילים שוות

מילים שוות

אברהם שרון, 3/2/2011

 

באנו אש לגרש. המדורות כבו זה מכבר. הפיפי שלנו הפך את הכיבוי הצופי לכיבוי סופי. ברבות השנים, לפעמים נדמה לי שהמדורות הכבויות משתינות עלינו

 

ביום שבו מופרט נייר הטואלט

כמוכם, גם אני קורא על קיבוצים שיתופיים, אשר סדק דק כעובי נייר מתגלע בחומה השיתופית הבצורה שהם מוקפים בה וחיים בתוכה, באושר (אם יש אושר בעולם) ובעושר. שאלה היא, האם המציאות החיצונית היא זו שגורמת להיווצרותו של הסדק או רצונם של מי מחברי אותם קיבוצים, אשר מן הסתם גרמו לו או, למצער, הכשירו את הלבבות לקראתו, הוא זה שגורם את היווצרותו ואף מעורר את הרצון להרחיבו. באותם קיבוצים מובאת לדיון הרה-קיבוץ סוגייה עקרונית מרחיקת לכת - האם להפריט את - סלחו לי - נייר הטואלט, את הקפה ואת העוגיות. אפשר לגחך ואפשר אפילו לצחוק, אבל מה שעשוי להיראות הזוי ולהיקרא מופרך, כאילו יש בעצם הדיון בסוגייה זו נבטי-ניצניה של הפרטה גורפת, כוללת, סופית (סופנית?). האמת מתבקשת להיאמר: אכן כן, אכן כך. טיפה אחת קלושה, זניחה, כמעט בלתי מורגשת, צוברת כוח ותאוצה והופכת לים. הסדק מתרחב, והדלת שחצצה בין חברי הקיבוץ לבין רוחות ההפרטה החריפות והסוערות הנושבות מחוץ לו חודרות ואופפות בצינתן יותר ויותר חברים. מה שהחל בהצעה להפריט את נייר הטואלט עשוי להסתיים בהפרטה מלאה. סוף הקיבוץ? כן. צריך להודות בכך ביושר ובכנות. מה שלא חוללו הקומקום החשמלי והטלוויזיה מחוללת הפרטת העבודה - השכר הדיפרנציאלי. אולי אני פרובינציאלי, אבל גם ממקומי הקטן אני יודע שזו, אכן, האמת לאמתה.

 

לימודים

על השולחן, בחדר של הבן, ראיתי ספר חשבון פתוח. היו בו גרפים, קמרים ושקעים של פרבולות והיפרבולות, נוסחאות. לפנים, ידעתי גם אני חשבון דיפרנציאלי, אינטגראלי, טריגונומטריה. היום הם סינית בשבילי. מי זוכר. נכנסתי לפתוח חלון, לאוורר. היה שקט רך ונעים של לפנות-ערב. משהו בדומייה הדקה הרעיש אותי. לפתע, חשתי וחשבתי, התחוור לי הפשר: אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים מיותרים. "להשכלה כללית". שיהיה. כי צריך. אין ספק: יכולתי ללמוד דברים רבים שלא רק הייתי זוכר אותם עד היום, הם גם היו, מן הסתם, עשויים להועיל לי. יד על הלב: מי מכם זוכר את שמו ואת מיקומו של יסוד אחד - אחד! בטבלה של מנדלייב? מי יודע מי היה האיש הזה, שעל שמו קרויה הטבלה המחזורית?

 

הנסיך הקטן

אחת לחודשים אחדים אני רואה אותו. הוא קרוב אליי, מונח על השידה שעל יד המיטה. אתו אני נרדם. לא, זה לא הכבש השישה-עשר. זה משהו אחר. זה מישהו אחר. הנסיך הקטן. כמו הנביא, אבל אחר. הנעורים שלי, ושל רבים, נתחמים בין אוכזפירי לבין ג'ובראן - הנסיך הקטן מכאן, והנביא, מכאן. בכל אחד מאתנו חבוי הנסיך הזה, לוחש את חכמת החיים, נוגע את יופיים. אני שב וקורא בו כדי לשוב ולשתול באדמה הטובה של התקווה את הניצן העקור של פרח החיים, שלעולם יהיה הבטחה לפריחה.

 

כיבוי צופי

זר לא יבין זאת. גם לא עירוני. כיבוי צופי הוא צופן קיבוצי. האופן שבו כיבינו, בנעורינו השומריים, את המדורות העשנות בסופי מחנות בחיק הטבע. הבנים היו נעמדים בעיגול, עם הגב אל הבנות, ומשתינים אל הגחלים הלוחשות. באנו אש לגרש. המדורות כבו זה מכבר. הפיפי שלנו הפך את הכיבוי הצופי לכיבוי סופי. ברבות השנים, לפעמים נדמה לי שהמדורות הכבויות משתינות עלינו.

נכתב בתאריך
3/2/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו