עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / אולמרט - תסמונת המומר

שיתופי - חדשני / אולמרט - תסמונת המומר

אורי הייטנר, 30/1/2011

 

אפשר לשנות דעה, אך כאשר השינוי אינו התאמת העמדות לתמורות המציאות, אלא אימוץ קיצוני של הדרך המנוגדת, כפי שעה אולמרט, יש בכך משהו חשוד.

 

ביולי 2000, שעה שהתכנסה פסגת קמפ-דיוויד, בה רה"מ אהוד ברק הציע לערפאת את הצעתו המפורסמת לנסיגה מלאה וחלוקת ירושלים, זומנתי לכנס חירום בלשכתו של ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. הייתי אז דובר המועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אולמרט זימן את כל הגורמים האופוזיציוניים כדי להוביל את המאבק נגד ויתורי ברק. תמכתי ואני תומך בפשרה טריטוריאלית. רוב המשתתפים בפגישה - כמו מועצת יש"ע ואחרים וכמובן - המארח, היו אנשי ארץ ישראל השלמה, אנשי "אף שעל". אל מול סכנת הנסיגה המלאה, שיתפנו פעולה, חרף חילוקי הדעות בינינו.

 

הכרתי אישית את אולמרט עוד בימי המאבק על הגולן. אולמרט היה אוהד מובהק שלנו וגייס את עיריית ירושלים לביקורי הזדהות בגולן לצד פעולות אחרות למעננו. כאשר התמודד נגד שרון על ראשות הליכוד ב-1999, כתבתי מאמרי תמיכה במועמדותו. בכנס בלשכתו הוא חיבר בעלי השקפות שונות והזהיר נגד הסכנה. נאומו היה תקיף וחד משמעי - עלינו להתגייס כדי להציל את המדינה, לא פחות. הוא נרתם, כל כולו, למאבק הזה, במילים בוטות, בלעג על דרכו של ברק. הוא היה הנואם המרכזי בהפגנות ענק שארגנו בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים. מחויבותו למאבק הייתה מוחלטת.

***

והנה, כך הוא כותב בספרו, שפרקים ממנו התפרסמו במוסף "7 ימים" השבוע: "לאחרונה פרסם הנשיא בוש את ספר זיכרונותיו, ובו הוא מספר על היכרותנו הראשונית. מבין הפרטים שהזכיר, בחר להדגיש דווקא את העובדה שאמרתי כבר בפגישתנו הראשונה, בשיחה פרטית, שהפתרון הנכון היחיד לסכסוך בינינו ובין הפלסטינים הוא שתי מדינות לשני עמים. אזכור זה הוא ביטוי נוסף כי תהליך השינוי בעמדותיי הבשיל כבר בשנת 1998, הרבה לפני הנאום באזכרה לבן גוריון וההתנתקות".

 

1998. זה לא רק "הרבה לפני ההתנתקות". זה שנתיים לפני ו' קמפ-דיוויד, לפני הקמפיין התקיף והאופוזיציוני החריף שהוביל. שנתיים לפני כן כבר "הבשיל" השינוי - הדרך אותה הוביל כראש הממשלה.

 

משמעות הדברים ברורה - בשנת 2000 הוא העמיד עצמו בראש אופוזיציה קשוחה וחריפה לקו שבו הוא דגל באותם הימים, שכבר שנתיים קודם לכן הבשיל בקרבו, וכעבור שנים אחדות הוא עצמו ניסה ליישם אותו. זה האיש וזה אופיו.

 

למה הוא נהג כך? כנראה שהוא ראה הזדמנות לקפוץ מהליגה המוניציפאלית לליגה הלאומית. נמאס לו לטפל בענייני ביוב וארנונה, וכאשר ברק מנסה לחלק את ירושלים, הוא האיש שיעמוד מולו ויעצור אותו ויבנה את מנהיגותו כאלטרנטיבה למה שברק מייצג.

 

בספרו הוא מציג את עמדתו הפוליטית החדשה כהכרח לעצם קיומה של מדינת ישראל. אם גישה זו הבשילה אצלו שנתיים לפני ו' קמפ-דיוויד, הרי שהוא הוביל המונים למאבק נחרץ נגד מה שבעיניו הוא הצלתה של מדינת ישראל. הוא נאם נאומים חוצבי להבות נגד הדרך שכבר הבשילה בו. זה האיש וזה אופיו.

 

***

מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; אנשים שאינם מסוגלים לתת פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור / לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".

 

במלחמת העצמאות תבע יגאל אלון לשחרר את כל השטח שבן הים והירדן, וראה בהכרעתו של ב"ג לא לעשות כן בכייה לדורות. הוא האמין וחינך לשלמות המולדת, בהתאם לדרך הרעיונות של הקיבוץ המאוחד. במלחמת ששת הימים, כאשר הפלסטינים נשארו בשטח בניגוד למלחמת העצמאות, הבין אלון שהמציאות אחרת ולכן יש להציג פתרון אחר. הוא לא אימץ את גישתו של אורי אבנרי ולא הטיף לנסיגה מלאה. הוא יצר את תכנית אלון - תכנית לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, תספח את האזורים הריקים מפלסטינים ותבטיח גבולות בני הגנה. כאשר חבריו בקיבוץ המאוחד יצאו נגד תכניתו הוא הזהיר אותם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". כשאני קורא מה הציע אולמרט לאבו מאזן, ברור לי למה הוא התכוון.

 

בימים שבהם עיצב אלון את תכניתו, אולמרט הצעיר היה יועצו של שמואל תמיר, מנהיג "המרכז החופשי" ואחד מראשי מפלגתו. תמיר ואולמרט נסחו סלוגן: "שטח משוחרר לא יוחזר". כאשר תמיר החל לדבר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, על אפשרות של ויתורים טריטוריאליים כלשהם, אולמרט פילג את 'המרכז החופשי' והקים את 'המרכז העצמאי', שהייתה למרכיב מרכזי בחטיבת לע"ם בליכוד. בספרו, ציין אולמרט בעצמו: "במשך שנים הייתי בין הסמנים הימניים של הדיון הפוליטי הלוהט, שאפיין את החיים הציבוריים שלנו".

 

***

אפשר לשנות דעה, אך כאשר השינוי אינו התאמת העמדות לתמורות המציאות, אלא נטישה מוחלטת של הדרך ואימוץ קיצוני של הדרך המנוגדת, יש בכך משהו חשוד. מה זה? קמתי בבוקר, עשיתי פיפי, צחצחתי שיניים והחלטתי שכל מה שהאמנתי בו עד היום אינו תקף ויש לי דעה הפוכה? קצת מוזר, לא?

 

אדם שהגיע למסקנה כזאת - אם הוא אדם ישר, לפחות ישב קצת בצד, יעכל את השינוי, ינהג בצניעות. לא אולמרט. אתמול הוא אמר א', היום הוא אומר את היפוכו של א', ובנאום של אתמול ובנאום של היום הוא מופיע באותה זחיחות, באותה יוהרה, באותה התנשאות, באותם לעג וסרקאזם כלפי מי שחושב אחרת ממנו. הוא קם בבוקר, "ראה את האור", ומי שלא קם כמוהו באותו בוקר, לא ראה כמותו את האור, ועדיין חושב מה שהוא חשב כשהלך לישון, מוצג בעיניו כאדם נלעג, לא רלוונטי, טיפש ואטום.

 

אולמרט מזכיר לי בכך את אורי זוהר - החילוני האולטימטיבי ש"ראה את האור", הלך לקצה החרדי של הסקאלה, ויצא בתוקפנות וסרקאזם נגד אורח החיים הקודם שלו, ונגד כל מה שבאמצע בין דרך חייו הקודמת לדרך חייו הנוכחית. לי זה מזכיר את היהודים שהמירו את דתם, ועמדו בראש התוקפים את היהדות. תסמונת המומר, אני מכנה זאת.

 

***

אם מי שחושב היום כפי שחשב אולמרט אתמול, או אף נמצא איפשהו באמצע בין מה שאולמרט חשב אתמול למה שהוא חושב היום, הוא עיוור, טיפש, נלעג ומיושן, מה זה אומר על אולמרט עצמו? אילו היה אדם הגון, היה מפנה את הדרך, ונותן לאיש כיוסי שריד להוביל. למה מי שאתמול היה עיוור ראוי לנווט את הדרך החדשה? אך הרי גם על יוסי שריד כתב אולמרט בבוז ובהתנשאות, למרות שהוסיף על כך מחמאה "יוסי אינו בלתי מוכשר, ויכול היה להיות סופר ילדים מוצלח". זה האיש וזה אופיו.

 

אנשים הממירים את דתם וקופצים באחת מן הקצה אל הקצה, הם אנשים מסוכנים. אנשים שעולמם הוא שחור / לבן הם אנשים מאיימים. אולמרט דגל ב"אף שעל" ועבר ל"אף שעל" - מ"אף שעל לפלסטינים" ל"אף שעל לישראל". זה לא פרגמטיזם. זו בעיה אישיותית.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
30/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו