עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מילים שוות

מילים שוות

אברהם שרון, 27/1/2011

 

בדפי סידור העבודה היה סעיף אחד, אשר בחורף הכול שיוועו למצוא עצמם כתובים בו. "גשם והפרעות"

 

הפרטה

יש מי שההפרטה מוגשת להם לא רק על מגש של כסף אלא על טס של זהב. עד כדי כך היא פרושה לרגליהם כשטיח אדום. שנים שיוועו לה. שנים ייחלו לה. הנה היא באה, הוד כבודה, המלכה. לעומתם, יש מי שהיא כמדקרת חרב בלבם. שנים חששו ממנה. שנים חרדו מבואה. הנה היא כאן, נביאת שקר אפלה. היא אינה טובה ואינה רעה. היא לא מלאכית ולא שטנית. היא מה שהיא - עובדה. לימדוני שעם עובדות לא מתווכחים. אני לא מתווכח, עיניכם הקוראות עדות. עובדה.

 

מה זה קיבוץ

מה זה קיבוץ, היא שאלה. שאלה מתקילה. פעם, לפנים, ידעתי להשיב עליה לאלתר. שאלתה פתחה בי את הקיבוץ כמו פצע שטרם הגליד והוא שב לשתות. פצע שלעולם לא יגליד. מה זאת אהבה? מה זה זיכרון? מה זה געגוע? מה זה כשמשהו תקוע? מה זה קיבוץ, היא שאלה. לך תדע.

 

סידור עבודה

החדר של "סידור עבודה" היה משרד (בקיבוצים אחדים הוא היה במקלט) קטן עם ריח של נסורת עפרונות מחודדים. ניירות היו פזורים על שולחן פשוט. לא היה מחשב. סדרן העבודה כמעט תמיד לא היה במשרד, שנראה כאילו זה עתה נעזב - החשמל דלק, תנור החימום או המזגן עבדו, כוס הקפה ההבילה אדים פושרים - כי הוא נקרא לסתום חור, לפקוק פקק. לימים נעלם המוסד הזה, ודאי בקיבוצים המופרטים. סדרן העבודה הוא השוק. "כוחות השוק". מדובר בסדרן סמוי. אי אפשר לצעוק עליו או להתלונן באוזניו. אי אפשר לבקש בקשות. הוא לא מניח הנחות והוא לא מעניק פטורים. מנגנון השיבוץ שלו חד וחלק (קשה, אולי בלתי אפשרי, להבין 'כיצד הוא פועל'). לפנים, במוסד החינוכי, שובצנו לעבוד כשעתיים וחצי לאחר הלימודים - מי בענפים שונים בקיבוצו, ומי במקומות שונים במוסד. בדפי סידור העבודה היה סעיף אחד, אשר בחורף הכול שיוועו למצוא עצמם כתובים בו. "גשם והפרעות". בימים גשומים, שבהם לא ניתן היה לעבוד בגן הירק, נהנו אחדים מאתנו מהסעיף המפתה הזה. מי שהיה רשום בו היה יכול להתחיל להכין את שיעורי הבית כבר לאחר ארוחת הצהריים או, לחלופין, ליהנות משעתיים וחצי חופשיות. אי אז, "גשם והפרעות" היו הברכה המיוחלת של סדרן העבודה הגלוי. כיום הם נחת זרועו המקוללת של הסדרן הסמוי.

 

אליפות קישוט

מדי שנה נערכה במוסד ( "המוסד") החינוכי שלנו אליפות קישוט. כיתות הלימוד קושטו בציורים ובכרזות. הכרזה הראשית הייתה מתוחה לכל רוחבו של הלוח, מעין חזון כיתתי. אני זוכר את השנים, את הכיתות ואת המורים, את ההפסקות הגדולות שבין השיעורים - ואת הקטנות שבמהלכם - לפי המשפטים שהיו כתובים בכרזות. יותר מכל אני זוכר את כיתה י', שבה זכינו באליפות "מוסדיית קישוט" הודות, בין השאר, ליופייה של הכרזה - "גם מסע של אלף מילין מתחיל הצעד הראשון". אני זוכר את המשפט הזה בעיקר בגלל התקווה שהוא נתן ועודנו נותן גם לאנשים כמוני, אשר לאחר הצעד הראשון נתקפים היסוס ורתיעה. מדי יום אני עושה את הצעד הראשון בדרך שאין לי מושג לאן היא מוליכה אותי, דרך שחשוב ונכון ללכת בה.

 

נכתב בתאריך
27/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו