עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פוליטיקה מעמדית וההקשר פוליטי

פוליטיקה מעמדית וההקשר פוליטי

מאת מיכה רחמן, 26/1/2011

 

לא במקרה לא קמה בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית בדומה למודל האירופי. הסיבות לכך תלויות בהקשר הפוליטי והכלכלי הישראלי

 

המאמר הזה בא כתגובה לכמה מאמרים ותגובות שעלו מעל במה זו ואחרות שבמרכזן הגישה שיש לנהל "פוליטיקה מעמדית" כתגובת נגד לפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה של המחנה הליבראלי הדמוקראטי. נדמה לי שרוח הגישות האלה היא שהדבר החשוב ביותר הוא לארגן עובדים, ליצור ארגון עובדים גדול, גם כתרופה להעדר מפלגה סוציאל-דמוקראטית ולהעדר שמאל מהפכני בישראל. כאילו בבניית "כוח לעובדים" נצליח במשך השנים גם ליצור את הכוח הפוליטי שיביא את השינוי המיוחל.

 

טענתי היא שבניית ארגון עובדים הוא רק מרכיב אחד. ככל הידוע לי, אין תקדים היסטורי במדינות אירופה המערבית לארגוני עובדים סוציאל-דמוקרטיים הפועלים ללא מפלגה או מפלגות לצידם. קיימים יחסי גומלין ותלות הדדית בין מפלגה פוליטית סוציאל-דמוקרטית לארגון עובדים, ובין שניהם למדינת רווחה חזקה. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קמו במקומות בהם הייתה התארגנות עובדים. אבל ארגוני העובדים שאבו את כוחם מהמאבק הדמוקרטי, שהבטיח את זכות ההתארגנות, ומשליטה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון או לא בשלטון.

 

הטענה השנייה היא שבישראל לא קמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית בדומה למודל האירופי, לא במקרה, ולא בגלל שמישהו שכח לארגן עובדים. הסיבות לכך, תלויות בהקשר הפוליטי והכלכלי הישראלי, לחברה שהתגבשה תוך בניית אומה, ובתוך קונפליקט לאומי יהודי-ערבי. לכל אלה הייתה השפעה על המבנה הפוליטי-כלכלי המיוחד לישראל שנוצר לפני, ובשנים הראשונות שאחרי קום המדינה. חלק מהגורמים האלה קיים עד היום, ומי שמתעלם מהם טומן את ראשו בחול. ולכן, אין די בארגון עובדים, אלא יש לפעול במקביל גם במישור הפוליטי ולהשתתף במאבק להגנת הדמוקרטיה. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לשנות תודעה פוליטית רק על ידי הקמת ארגון עובדים ללא שינוי ההקשר הפוליטי הכולל ופתרון הסכסוך (או לפחות הצבת חלופה רצינית למתנגדי השלום).

 

רקע היסטורי

 

1. בדיון בהקשר של הכלכלה הפוליטית הסוציאל-דמוקרטית, אני מתחבר אל הניסיון של מפלגות אותן אכנה: "סוציאל-דמוקרטיות רדיקאליות" כמו אלו במדינות סקנדינביה, המקיימות מדינת רווחה חזקה. מפלגות אלו נוסדו כאמור, יחד עם התארגנות עובדים מסיבית. הן האידיאולוגיה של המפלגות האלה, והן המחקר הסוציולוגי, מצביעים על קיומו של "משטר רווחה" סוציאל-דמוקרטי, שיצר במשך השנים תרבות של סולידאריות, ואינטרסים משוריינים של מדינת הרווחה המחזקים את משטר הרווחה של המודל הזה, גם בתקופות של שלטון מפלגות בורגניות.

 

ה"פוליטיקה המעמדית" בהקשר של הגישה הזו (גישת "משאבי הכוח", ומשטר הרווחה "הסוציאל-דמוקרטי" על פי המודל של אספינג-אנדרסן), כוללת הכרה בהכרח בהתארגנות עובדים, הכרה שניתן לשנות את מצבם של העובדים ביחס להון על ידי ניצול הכוח של התארגנות מעמדית של מעמד הפועלים, שליטת המדינה בכלכלה (עם או בלי הלאמות מסיביות. לפעמים גם שליטה של המדינה בשוק ההון כתחליף להעדר הלאמה מסיבית). ואולם אלה לא יתקיימו בלא כיבוש דמוקרטי של השלטון על ידי מפלגה סוציאל-דמוקרטית.

 

***

2. העובדה שההסתדרות כיום אינה ארגון עובדים של ממש מלווה את ההסתדרות מראשיתה. גם כאן הסיבות לכך הם הגורמים המייחדים את הכלכלה הפוליטית הישראלית: ההסתדרות לא קמה על רקע מאבקי עובדים, אלא, נוסדה כמכשיר לכיבוש העבודה העברית ויצירת כלכלה יהודית נפרדת. כלומר, הקמתה של ההסתדרות בתקופת היישוב ועם קום המדינה, ותפקידיה הלאומיים בתוך הסכסוך הלאומי, הן עובדות מרכזיות להבנת מצבה של ההסתדרות אז, ולדעתי, גם עד היום. ולכן לא קמה הסתדרות כארגון עובדים מלמטה אלא כארגון עובדים התלוי במנגנון פוליטי - ארגון עובדים "מלמעלה". בשונה מהמודל "הקלאסי", של ארגוני עובדים סוציאל-דמוקרטיים, באירופה, ההסתדרות קמה על בסיס קשר בין העבודה להון ולמדינה, הייתה גם מעסיק וגם ארגון עובדים ומלאה גורם מפתח בבניית כלכלת לפני ואחרי קום המדינה. בנוסף היה הקשר המיוחד של מפא"י.

 

מפא"י שנראתה כאילו היא המפלגה סוציאל-דמוקרטית (גם קראה כך לעצמה, גם קיימה את הדומיננטיות של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, וגם הייתה מפלגת המונים). בפועל, התבססה מפא"י על המעמד הבינוני, ייצגה לפני הקמת היישוב גם בעלי הפרדסים, ועלתה לשלטון בזכות מקומה בשירות המטרות הלאומיות. מפא"י ייצגה גם את האינטרסים של ההון וניהלה מדיניות ניאו ליבראלית (על ההסתדרות אפשר לקרוא בספרו של לב גרינברג "ההסתדרות מעל הכל". על ההשוואה בין הסוציאל-דמוקרטיה בישראל וזו של "המודל הקלאסי" הסקנדינבי, בספר של מיכאל שלו: Labour and Political Economy in Israel.

 

לא לבדד נשכון

 

כל ההיסטוריה הזו, נועדה להמחיש את הטענות בפתיחה: המצב האובייקטיבי של מדינה עם סכסוך לאומי ושסעים אתניים, חשובים להבנת הרקע לארגון עובדים כיום. קיימת הטענה שניתן להתחיל מארגון עובדים, לבנות ארגון עובדים ולפתח בהדרגה הכרה וסולידאריות עד לבניית מפלגה סוציאליסטית מהפכנית שתשנה את המציאות של ניצול העובדים על ידי ההון. לדעתי, גישה כזו היא גישה וולונטארית שאיננה לוקחת בחשבון את המציאות וההקשר הפוליטי והכלכלי האובייקטיביים.

 

עד כמה ניתן לעשות עבודה פוליטית ורעיונית כדי לקדם גישה סולידארית? נקדם גישה סולידארית בין מטפלות המשפחתונים ואולי גם סולידאריות בין קבוצות עובדים במקצועות השונים, ומה הלאה? גם כשקיימת סולידאריות בין מטפלות ערביות ליהודיות, חרדיות לחילוניות, מזרחיות לאשכנזיות, עדיין זוהי סולידאריות מוגבלת. תתכן הסכמה על סולידאריות בתחום המוגבל של יחסי עובדים ועדיין העדר הסכמה לגבי סולידאריות ברמה הפוליטית של שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. ובמישור הרחוק יותר, שוויון זכויות לאדם באשר הוא אדם, כלומר גם לפלסטינים. במילים אחרות, הסולידאריות ברמה נמוכה יותר חשובה אבל מוגבלת כשאיננה כוללת גם את ההכרה שדמוקרטיה אסור לה שתהיה כובשת עם אחר.

***

קשה לי להאמין שדרך ארגון עובדים בלבד, ללא פעולה ישירה לשינוי המציאות במישור הפוליטי והכלכלי, ניתן יהיה להגיע לאמונה בסולידאריות אוניברסאלית יותר. הכיבוש משפיע, קמות יותר תנועות גזעניות וקיים תהליך של פשיזציה. הכיבוש יוצר מצב בו לא ניתן לקדם תודעה לרמות אוניברסאליות מעבר לסולידאריות בין עובדים. כאמור קיימים יחסי גומלין בין מפלגות פוליטיות לארגוני עובדים. מדינות עם מפלגה סוציאל-דמוקרטית חזקה, גם יוצרות תרבות של סולידאריות אוניברסאלית יותר, המשפיעה גם על היחס ל"אחר" האתני והלאומי. במקרה שלנו, קשה יהיה במציאות כל כך מקוטבת לפתח תודעה כזו.

 

הדמוקרטיה בישראל איננה דבר המובן מאליו. מאבק דמוקרטי ומאבק נגד מגמות הפשיזציה הם עניינה מפלגה סוציאל-דמוקרטיות, וגם של ארגון עובדים. אבל, חייבים לעבוד במקביל במישור המפלגתי, משום שבמפלגה פוליטית ניתן להגיע למאבקים פוליטיים שאינם תמיד תפקידו של ארגון עובדים. מאידך, דווקא בשל הקיטוב הלאומי האתני והאידיאולוגי, המאפיינים את החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות זהירים כארגון עובדים, לגבי בחירת המועד הנכון לכניסה למגרש הפוליטי-מפלגתי. בעתיד, אולי בעתיד הרחוק, נצטרך לבדוק את ההקשר הפוליטי-מפלגתי ולראות איך משתלבים עם מי יוצרים בריתות. במפה הפוליטית קיימות מפלגות העשויות להוות בנות ברית לכוח לעובדים. הגישה של אני ואפסי עוד, כאילו צריך להתחיל הכל מבראשית, איננה מקובלת עלי. הקמת ארגון עובדים הוא מעשה פוליטי חשוב, במיוחד לנוכח החלל הריק הקיים בישראל בתחום זה. יחד עם זאת, צריך לפעול, לעת עתה אולי רק כיחידים, גם בתחום הפוליטיקה המפלגתית, ובוודאי צריך להשתתף בהפגנות השמאל הגדולות נגד הפאשיזם.

 

מתוך במת הרעיונות של כוח לעובדים

נכתב בתאריך
26/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו