עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מחול החרדות

מחול החרדות

מאת דניאל מוכתר, 23/1/2011

 

גורמים ליברליים עושים יד אחת עם שלטון ההון כדי ליצור כאן מחול חרדות מפני פאשיזם אימתני, המונע למעשה את צמיחתה של פוליטיקה מעמדית

 

ארזו את המזוודות, הכינו את הדרכונים הזרים, החביאו את התינוקות במנזרים....

 

הבחירות שנערכו לפני כמעט שנתיים הביאו איתן קואליציה מהימניות והגזעניות שידעה המדינה. מפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, זכתה להישג שיא של 15 מנדטים (11.7% מן הקולות), ובהמשך למקום מרכזי בממשלה בראשותו של נתניהו. למרות שמערכת בחירות זו התקיימה לאחר המלחמה העקובה מדם בעזה וכאשר מפלגת השלטון הקודמת שהובילה אותה ואת המלחמה שהתקיימה שנתיים לפניה בלבנון נמצאת באופוזיציה, החל להתפתח מחול חרדות בקרב שכבות רבות באוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד.

 

מאז אותן בחירות חרדות אלו רק גברו כתוצאה ממספר מקרים בולטים: חוקי הנאמנות, האזרחות והטרור; הפגנות נגד מהגרי עבודה; מכתבי רבנים ורבניות המוקיעים השכרת דירות לערבים ויחסים בין נשים יהודיות וגברים ערביים, כל אחד בתורו; החלטת ממשלה על גירוש ילדי מהגרי עבודה; ולאחרונה, הצעת חוק שעברה קריאה ראשונה המבקשת להקים ועדת חקירה פרלמנטארית למימון מה שליברמן וחבריו מכנים ארגוני השמאל.

 

התרחשויות אלו ואחרות, בנוסף לגדילה של גופים ממאירים כמו "אם תרצו" ותחושה המגובה בסקרי דעת קהל המראה על קבלת נורמות אנטי-דמוקרטיות בקרב הציבור הרחב, הובילו רבים לפאניקה מסוימת ולהשוואות בלתי פוסקות לגרמניה של שנות השלושים. במאמר זה אנסה להתייחס להשוואה זו ולהסיק עד כמה היא ברת תוקף, ויותר מכן, לשאול את מי משרתת השוואה זו.

 

מתוך החשכה

 

כדי שאוכל לבסס את האבחנה שלי בנוגע למצבה של הדמוקרטיה הישראלית כיום, חייב אני לבחון את הצד השני של המשוואה - גרמניה 1933. בספרו "out of the night", אשר היה סנסציה מוחלטת כאשר יצא לאור בזמן מלחמה"ע השנייה, גולל ריצ'ארד קרבס (תחת הכינוי יאן ואטלין) את הקריסה המוחלטת של דמוקרטית ויימאר הבורגנית בשנות השלושים ואת עליית הנאצים לשלטון. קרבס לא היה צופה ניטראלי מן הצד אלא אחד מפעילי השטח המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית והאינטרנציונאל השלישי שעברו תהליך מתקדם של ריכוזיות ביורוקרטית - סטליניזציה.

 

קרבס מתאר תקופה אפלה זו בה הימין הפאשיסטי בגרמניה הצליח לרתום אחריו את הזעיר בורגנות המרוששת וחלק משמעותי מבעלי ההון הגרמנים שחששו מן האיום הקומוניסטי. המפלגה הקומוניסטית בגרמניה, שהפכה בתחילת שנות ה-20 למפלגה הקומוניסטית הגדולה בהיסטוריה ובשיא כוחה מנתה קרוב ל-400,000 אלף חברים פעילים בסניפים, במפעלים ובשכונות, המשיכה לשחק תפקיד מכריע בפוליטיקה הגרמנית. למרות שרוב מעמד העובדים הגרמני המשיך לתמוך במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מאות אלפים של עובדים ומובטלים המשיכו לתמוך במפלגה הקומוניסטית ומיליונים הביעו את תמיכתם בבחירות.

 

***

מבלי להיכנס לניתוח ההיסטורי של הסיבות שבגינן המפלגה הקומוניסטית כשלה בלהוביל מהפכה או לפחות למנוע את עליית הפאשיסטים, יש לציין שעבור הקפיטליסטים והפאשיסטים הגרמנים, האיום הפוטנציאלי שהרעיונות שהיא סימלה הכילו והעובדה שחלק נרחב מציבור העובדים הגרמני דבק בהם, היה איום קשה ללא רחם. המשבר הכלכלי הכבד, השני בעשור שהלם בחברה הגרמנית, הביא להתפכחות של רוב האוכלוסייה מרעיונות הדמוקרטיה הבורגנית. עם קריסת כל רשתות הביטחון החברתיות קרסו האידיאולוגיות הדמוקרטיות הליברליות והאמון ברפורמות ושיפור הדרגתי של תנאי החיים. קרבס מתאר כיצד המפלגה הנאצית הצליחה לנצל מצב זה ולגייס לשורותיה אינספור פעילים מהמעמד הבינוני שקרס, בעוד מעמד העובדים ברובו נותר מיואש וכועס על נציגיו באיגודים המקצועיים ובמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שכשלו בהגנתו. לאחר חודשים של טרור ברחובות שוכנע המעמד השליט הגרמני להעניק למפלגה הנאצית את השלטון. ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר כמנהיג קואליציה פרלמנטארית חוקית על ידי הנשיא. ב-24 במרס חוקק היטלר את חוק ההסמכה שביטל את הפרדת הרשויות ולמעשה חתם סופית את סיפור הדמוקרטיה של ויימאר והחל תקופה מן האפלות בהיסטוריה האנושית.

 

למרות המיתוס הרווח שרוב הגרמנים היו נאצים, האמת הייתה רחוקה מכן. המפלגה הנאצית הצליחה לנצל את זעמו של מעמד חברתי מרושש ואת חרדותיהם של בעלי ההון מן האיום האדום ממזרח ומבית. יתר על כן, הפאשיזם ניצח היכן שהמהפכה החברתית בגרמניה נכשלה, פעם אחת ב-1919 ופעם נוספת ב-1923. הפאשיזם ניצח כי הוא עמד מול מעמד עובדים המודע לכוחו ולמהותו, אך מול מעמד עובדים מובס, בעל הנהגה שלא יכלה ולא רצתה להוביל אותו קדימה. אין זה מקרה ייחודי - הן בגרמניה, הן באיטליה והן בספרד, הפאשיזם ניצח על חורבות מעמד עובדים מודע - אך מובס. וולטר בנג'מין אמר פעם שפאשיזם הוא אינדקס של מהפכה שנכשלה, ויש לזכור משפט זה כאשר אמשיך ואתאר את המצב כיום בישראל.

 

ליברמן והימין הקיצוני

 

כפי שציינתי בהתחלה, השיח הציבורי העוסק בסכנת הפאשיזם גבר בצורה עקבית בשנתיים האחרונות. הגל האנטי-דמוקרטי והגזעני שפשה במסדרונות הממשלה הצליח לעורר פחדים רבים מקריסה נוספת של הדמוקרטיה הישראלית. אך מגוחך משהו לדבר על קריסה של הדמוקרטיה הישראלית בזמן שחצי שעה מתל אביב חיים שלושה מיליון נתינים תחת משטר כיבוש והפרדה צבאי, ללא זכויות דמוקרטיות ובפיקוח מתמיד של מערכת ביורוקרטית קפדנית בניהול השב"כ. הדיון הציבורי על קריסת הדמוקרטיה ועליית הפאשיזם מכיל שתי סתירות משמעותיות.

 

ראשית, כדי לדבר על קריסת דמוקרטיה צריך שתהיה אחת קודם לכן. אמנם, בגבולות 67' מתנהל משטר דמוקרטי ליברלי בעל פגמים בולטים, אך עדיין, בעל שלטון חוק יציב ושמירה על זכויות אדם. אך בשום מקום לא שמעתי על משטר דמוקרטי המתקיים רק באזור מסוים של המדינה. זהו לא הקולוניאליזם הישן של המעצמות ששלטו על שטחים ביבשות אחרות, אלא חלק צמוד ממדינת האם העובר אינטגרציה המתעצמת משנה לשנה. שלטון החוק והשמירה על זכויות האדם בגבולות 67' צריכים להיקרא בשמם האמיתי - פריבילגיות. פריבילגיות דמוקרטיות לאזרחים בגבולות 67'.

 

***

ועם זאת, גם פריבילגיות אלו נמצאות, לכאורה, בסכנה. הימין הקיצוני, שהרים את ראשו בארץ וקיבל תמיכה חסרת תקדים בבחירות האחרונות, מקדם ללא הרף רעיונות ותוכניות אנטי-דמוקרטיות, כאשר הן מכוונות בעיקר נגד הפלסטינים/הערבים בגבולות 67' וה"שמאלנים" המצוירים כגיס חמישי. למרות שהם לפעמים מצליחים בצורה כמעט אבסורדית לחקות את הרטוריקה הפאשיסטית, בחינה יסודית של הסיטואציה בהם הם פועלים והכוחות המרכיבים אותם שוללים כל קבלה של הבחנה זו של המציאות.

 

בשבוע שעבר פרסם ק. טוכולסקי רשימה בה תיאר את הימין הקיצוני בארץ כימין פרוטו-פשיסטי. לאלו מאיתנו אשר לא בקיאים בשפה האקדמית, פרוטו מציין משהו שמכיל את הגרעין להפוך למשהו אחר. למשל, ביצה היא פרוטו תרנגולת. לי אישית דווקא עלתה לראש קידומת לועזית אחרת - פסאודו. מתחזה. הבהלה שתקפה חלקים גדולים בתקשורת הליברלית והתפשטה בקרב עובדים ואזרחים רבים, גורסת שאנו חוזים בקריסת הדמוקרטיה הישראלית ובעליית הפאשיזם. זהו חזיון שווא.

***

כאשר תיארתי את עליית הפאשיזם בגרמניה התייחסתי לשני אלמנטים מרכזיים. הראשון הוא מעמד העובדים המאורגן ובעל התודעה שהוביל התקוממויות חברתיות ונכשל. האלמנט השני הוא התרחשות של משבר כלכלי אינטנסיבי אשר מוביל להתרוששות חברתית. לדבר על עליית הפאשיזם בזמן שמעמד העובדים בישראל הוא מן הפחות מאורגנים בעולם ובעל היסטוריה לא מיליטנטית בעליל, זה זלזול מסוים בהיסטוריה של תנועת העובדים. שלא לדבר על כך שהמשבר הכלכלי העולמי הגדול ביותר מאז השפל הגדול פסח כמעט לחלוטין מעל הכלכלה והחברה הישראלית, כמובן מבלי להמעיט בערכם של הפערים העצומים הקיימים בחברה הישראלית. למרות שגופים מסוימים, כמו "אם תרצו", שואפים להפוך לאיום פאשיסטי של ממש, הם עדיין גורם קיקיוני. יש צורך לבחון כל הזמן את צמיחתם ואחיזתם בחברה הישראלית, אך הגדילה הנוכחית שלהם עדיין לא מדירה שינה מעיניי.

 

ליברמן עצמו, שזוכה לתמיכה לא מועטה וקוסם לרבים הוא איום שדורש היערכות ומאבק, אך אינו מהווה איום פאשיסטי. אין מדובר בהתפלפלות לשונית או אקדמית. ליברמן, כמו חבריו בגוש הימין אליו רצה להצטרף - "איחוד אירופה של האומות", ארגון בינלאומי הכולל את הקרם דה לה קרם של הימין החדש באירופה כמו מפלגת "הברית הלאומית" האיטלקית בה חבר סגן ראש ממשלת איטליה, ג'נפרנקו פיני - הוא גזען מתלהם. אך יותר מכל, בדומה להם, הוא ניזון מן המערכת הדמוקרטית הבורגנית ושורשיו טמונים בה.

 

למרות שאני מתמלא זיעה קרה רק מלדמיין מצב בו נבחר איווט לראשות הממשלה, עד כמה שסבירותו של תרחיש זה נמוכה, עלי לזכור שחרדה זו צריכה להיות פרופורציונאלית. ליברמן יכול רק להפסיד במידה שהדמוקרטיה הישראלית תקרוס, ההון הזר יברח, וישראל תהפוך למצורעת בזירה הבינלאומית. ויותר חשוב מכך, בעלי ההון הישראלים אינם נמצאים בשום חרדה מאיום אדום ולא צופים שום התקוממות בעתיד הנראה לעין. אין להם שום סיבה לשבור את הכלים כל עוד דבר לא מאיים על יחסי הכוחות בחברה. ליברמן הוא הסמן הימני של מערכת ששברה ימינה - כי מי שהיה צריך להגן על מעמד העובדים בגד בתפקידו. אך ליברמן אינו פאשיסט. חשוב לזכור זאת לפני שאנחנו יורדים למתחרת.

 

פוליטיקה מעמדית במקום פוליטיקה ליברלית

 

הבהלה המתפשטת מן האיום האנטי-דמוקרטי והניזונה בעקביות מהעיסוק הפטישיסטי בנאצים, בשואה ובכל מה שקשור לכך, גורמת לטשטוש של המטרות האמיתיות שעומדות בפנינו בחודשים ובשנים הקרובות. כדי שהפאשיסטים יוכלו להרים את הראש, קודם לכן החברה הישראלית צריכה לעבור טלטול משמעותי ולראות את מעמד העובדים קם גאה ומאוחד. בנג'מין אמר שהפאשיזם הוא אינדקס של מהפכה שנכשלה, ואני אומר, בואו נראה להם מהפכה שתצליח. כיום, מי שמובילים מחול חרדות זה הם אותם גופים ליברלים שעושים יד אחת עם שלטון ההון, מעיתון "הארץ" הניאו-ליברלי, עד כוכבי "המחנה הדמוקרטי" כמו האגף השמאלי של מרצ ודב חנין, שאם אי פעם ידעו מה היא פוליטיקה מעמדית, שכחו זאת מזמן. הם החסידים הגדולים ביותר של תיאורית 1933 ועליית הפאשיזם, כי אם הפרספקטיבה שלהם נכונה, אזי יש באמת לוותר לרגע על פוליטיקה מעמדית ולהתאחד עם כל גוף דמוקרטי בנמצא. רק חסר שיאיר לפיד יצטרף.

 

אני מציע גישה אחרת. עלינו להמשיך ולבנות אלטרנטיבה מעמדית שעוסקת בפוליטיקה מעמדית. להקים איגודים מקצועיים וועדים המוכנים להילחם ולהגן על העובד החלש ביותר, כן, שם כוחם האמיתי נמדד. עלינו להתאחד תחת חזית פוליטית מפלגתית משותפת, ולא בתואנה ליברלית "דמוקרטית", אלא תחת אג'נדה שתכלול את כל מי שמוכן וחפץ לעסוק בפוליטיקה מעמדית, כלומר, פוליטיקה אנטי-ממסדית, אנטי-קפיטליסטית, סוציאליסטית, מלמטה. גוף שכדי לחקור את מקורות המימון שלו צריך לחקור את כל אחד מאיתנו מכיוון שאנו היחידים שיכולים להבטיח מימון אשר לא תלוי בבעלי הון, מה שלמעשה מהווה הבסיס לגופים הפילנתרופים המממנים את פעולות ה"שמאל" שוחר זכויות האדם. עלינו להפסיק לחשוב שמחר הולכים לחקור אותנו במרתפים אפלים. לא כי המשטר הישראלי אינו מסוגל לעשות זאת - הוא עושה זאת מעבר לגבולות 67' על בסיס יומיומי, אלא כי הוא אינו בשלב שהוא הולך לרמוס את הפריבילגיות הדמוקרטיות שלנו בגבולות 67' ואינו הולך לעבור לשלב הזה בקרוב. המציאות כיום אינה מעוררת אופטימיות, אין ספק. אבל הסטאטוס קוו של יחסי הכוחות לא נמשך זהה לעד. צריך רק לפתוח את הטלוויזיה ולראות את ההמונים בטוניסיה כדי להיזכר בכך. כדי להגיע לשם צריך להפסיק לפחד ולדחות את ההשוואות ההיסטוריות המגוחכות ואת יוצרי הפאניקה האופורטוניסטים. עלינו להתאחד בקרב המעמד שלנו ולהיאבק.

 

הכותב פעיל במטה מרכז של כוח לעובדים

 

נכתב בתאריך
23/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו