עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

אברהם שרון, 20/1/2011

 

נכון, לא הכול רקוב, לא כולם מושחתים, אבל יש פחות ופחות תפוח, ויותר ויותר תולעים

 

נביחת השיירה

תתפלאו - ?! - אבל יש קיבוצים אשר בין שאר הוועדות הפעילות בהן קיימת גם ועדת כלבים. הם מפרסמים תקנונים, קובלים על העדר ריסון בעלים את כלביהם, מוחים על הגלגלים הצואתיים שהם מותירים במקומות ציבוריים, מוקיעים את נבחנותם המחרידה מנוחה. הם יודעים מה שיודעים גם מי שאינם חברים בוועדה זו - אין כלב בעולם שחלה עליו חובת ההוכחה כי 'כלב נובח אינו נושך'. אני, לדוגמה, ננשכתי לפני שנים אחדות על ידי כלב שהקדים נביחה לנשיכה.

את ועדת כלבים, אולי המשעשעת בוועדות, מאיישים (לא רק) חברות וחברים שכלבים עבורם הם מטרד. בניגוד למה שרובנו-ככולנו אומרים לפעמים - הכלבים נובחים והשיירה עוברת, חברי הוועדה יודעים טוב יותר מאחרים כי במציאות, על-פי-רוב, המצב הפוך: השיירה נובחת והכלבים עוברים.

 

YESTERDAY

רק אתמול היה YESTERDAY. זוכרים? רק אתמול היינו ילדים ונערים, מתבגרים עם תהיות ופצעונים. חלמנו על דברים שרצינו להיות כשנהיה גדולים. רק אתמול. רקדנו לצלילן של להקות קצב ידועות בחדרי האוכל של המוסדות החינוכיים, אשר אורן עומעם והואפל בלילות שבת, כשהשולחנות הוזזו וחללן הפך לרחבת ריקודים דיסקוטקית. היו ימים, היו לילות. העולם נראה אז שקט ומבטיח ויכולנו להיות כל הדברים שאנשים צעירים מאוד חולמים להיות. מי שחלם - מי לא?! - הגביה עוף, הרחיק נדוד. החלום שלי היה קרוב וקטן. רציתי לרקוד. כל כך רציתי. אבל לא העזתי. כל כך חששתי. עד שאורנה אספה אותי ולימדה אותי, צעד צעד, מה עושים. "יש חושך", היא הרגיעה אותי, "אף אחד לא רואה". בהתחלה זה היה קשה, אחר-כך פשוט ונעים. כשהיא הצמידה אותי ב-SLOW הראשון, הרחתי בה ריח של סבון שכבר לא מייצרים. רק אתמול היה YESTERDAY ואין יום שבזיכרון שלי לא זוחלות החיפושיות, ובמקום סמוי, תת-עורי, זוחלת גם היא.

 

ארץ חמדת תועבות

לא הכול רקוב, לא כולם מושחתים, אבל יש פחות ופחות תפוח, ויותר ויותר תולעים. זו כבר אינה רק תולעת אחת שמרקיבה את התפוח; זו אינה חוליה אחת; זו שרשרת. זה לא רק דור אחד - זו שושלת. אבות ובנים. דורות של מושחתים. ובכל זאת אני מאמין, פתי שכמוני, שהשחיתות לא תפשה בכול; שייוותרו איים נקיים מזיהומה; שהמושחתים יימצאו, יושמצו, יוקעו וינודו. אם שחיתותם פלילית - שייענשו בחומרה. בעודנו נושאים עיניים אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אנחנו הופכים לארץ ההגבלות הבלתי אפשריות. ארץ חמדת תועבות.

 

חריצים

חריצים. הכול התחיל מחריצים חרוצים על מכסה המנוע. כשראיתי אותם, לראשונה, שאלתי עצמי - עם קשר אליהם או בלעדיו - האם בני אדם טובים או רעים. מדי יום אני מקבל חיזוק להשערה על אודות הרוע שלהם. מעטות הן הפעמים שדווקא גילויים חיוביים מאוששים בי את השערת הנגד, לפיה אנשים טובים. אסור להכליל, אני יודע, אבל הבוקר שבו השכמתי אל החריצים חרץ בי את התשובה לאותו יום. אנשים רעים. עובדה. יעידו החריצים. מישהו חרץ אותם כך סתם, ללא סיבה, ודאי ללא סיבה מוצדקת. גם אם לא אקום אשכים מחר לבוקר, שבו על מכסה המנוע של המכונית ינוח פרח, עדיין אעדיף לחשוב כי מספרם של בני האדם הטובים רב יותר ממספר הרעים. כך או כך, עדיין אין לי תשובה נחרצת.

 

נכתב בתאריך
20/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו