עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

אברהם שרון,13/1/2011

 

ארבע אחר הצהריים, שעת הגאולה. לקראתה סיימנו את ההשתוללות, את הקינוח, וחיכינו בקוצר רוח לדקה שבה נדהר אל בית ההורים

 

הולכים להורים

בארבע בדיוק, בול על השעון, זעק מישהו "הולכים להורים". מדי יום, בדיוק באותה שעת גאולה נכספת, היינו הולכים להורים. בית הילדים (לפני זמן קטן שאל אותי מכר עירוני, שהסברתי לו מה היה בית הילדים הקיבוצי, האם הכוונה לבית יתומים). הלכנו. לא שאלנו שאלות. לא אחת הפרענו את מנוחת ההורים. בדרך כלל אמרנו שלום ויצאנו לשחק. לא הייתה שעה קיבוצית קדושה יותר מאשר ארבע אחר הצהריים. לקראת ארבע סיימנו את ההשתוללות, את הקינוח. פקענו היטב את עצביה של ה"מקימה". חיכינו בקוצר רוח להאצתם של המחוגים העצלתניים בשעון. ארבע - שעת הגאולה - שחררה אותנו כסוסים הבורחים מאורוותם. לא יודע למה, אבל מדי יום, בארבע אחר הצהריים, בכל מקום שבו אני נמצא, אני לא רק חושב על הקיבוץ אלא גם חש אותו. נשבע לכם. בי נשבעתי.

 

ממצפון תיפתח הנקיפה

אל המושג נקיפות התוודעתי הודות למצפון. באמצעותו התוודעתי גם לייסוריו. בין נקיפה לבין ייסורים ניצב המצפון. שנים רבות חשבתי, לתומי, כי מצפון הוא רק משהו שלילי. משהו שלוקים בו. משהו שמתייסרים בו. את המושג נקיפות קשה לתרגם לעברית מדוברת. קשה גם לתאר נקיפה כתחושה. ייסורים קשים יותר לנשיאה אבל קלים לתיאור. עד היום אני לא יודע מה זה נקיפות. (ייסורים - שלא נדע - אני יודע. מי לא?) אבל אני לא יודע גם מצפון מה הוא. מישהו מוכן לגלות לי, בבקשה?

 

מבשרי החופש

את תחילת החופש הגדול סימנו - כחצבים את הסתיו, כסנוניות את האביב וכדיכאון את החורף - הילדים העירוניים, שלמשפחותיהם היו "קרובים" (במירכאות ובלעדיהן) בקיבוץ. הם הגיעו ביום הראשון של החופש. אחדים מהם בילו שבועות אחדים. מי שאומר שאין ארוחות חינם לא ביקר מעודו בקיבוצים השיתופיים, בשנים שגם בחלק מהאדוקים שבהם הופרטו שירותי המזון. הקיבוץ היה הטובה שבקייטנות והמשתלמת שבהם. הורי הילדים לא נדרשו לתשלום כל שהוא ומן הסתם גם בירכו בשתיקת לבבם את היכולת להיפטר מהם לזמן-מה.

 

תופעה דומה רווחה גם בערבי חגים. מכוניות פרטיות של קרובי משפחה היו חונות בשולי הכביש העוקף הוא "כביש המערכת", מסמנים בנוכחותן את בוא החג.האם היה בכך משום ניצול טוב לב או תמימות? האם מאז ומעודו שידר הקיבוץ, במתכונתו ובאורחותיו, את האפשרות הפתוחה ליהנות בו מכל הטוב והיפה שבו בפרט ובחיים בכלל חינם אין כסף? האם מי שבילו בו, פעם אחר פעם, נושאים בנוכחותם את בוא החגים והחופשים הגדולים את הבשורה המרנינה המתמצה באמרה 'כסף זה לא הכול בחיים'?

 

פורמלין

עד היום זוכרים נחיריי את ריח הפורמלין ( האלדהיד - אל תשאלו אותי מה זה - הפשוט ביותר, אשר שמו הכימי הוא מתנל, מהווה חומר משמר, המשמש, בן השאר, גם כחומר לחיטוי שירותים כימיים. מדובר בחומר מסוכן שיש להישמר מפניו). איך זוכרים ריח? שבים בעיני הרוח אל המקום שבו הרחנו אותו בראשונה. המעבדה במוסד החינוכי הייתה אפופה ורוויה בריחו. שיעורי המעבדה היו שיעורים שאליהם הלכנו, רובנו ככולנו, כמי שכפאם שד וכמי שאנסם מורם. אף שהיינו, בעל כורחנו, בכיתה, הם היו, בעצם, שיעורים חופשיים. יש משהו סמלי בעובדה, שמכל הריחות הרחוקים אני זוכר בעיקר את הריח הזה - ריח רע, מבחיל, מרתיע ו... מגעיל. ריח של ניסויים שאת פשרם לא הבנו ועוד פחות- את נחיצותם ואת תועלתם. שיעור המעבדה, כל שיעור, היה שיעור חשוב אבל מיותר, שיעור שהיה מהול בו ריח שלעולם ייוותר בנו, ריח של שיעור מיותר אשר ממנו לא נותר בזיכרון דבר.

נ.ב. גילוי נאות ותודה: למחבר הערך פורמלין בוויקיפדיה, אשר אלמלא הוא, או היא, הייתי נותר בור עוד יותר גמור בכימיה.

 

נכתב בתאריך
13/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו