עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

מאת אברהם שרון, 6/1/2011

 

התנועה היא אות וסימן. שריד. עדות. מצבה. ההפרטה מאיימת להפוך את התנועה לתנוחה

 

התנועה

זרים לא יבינו. גם עיון בהגדרה המילונית של המושג לא ייתן מענה. התנועה. רק קיבוצניקים ומי שהיו ועודם בתנועות נוער יבינו. התנועה היא אות וסימן. שריד. עדות. מצבה. ההפרטה מאיימת להפוך את התנועה לתנוחה. לא רק להאט אותה אלא להקפיא. תנועות הנוער הן משב הרוח המרענן במחנק הישראלי. הן שמץ הסיכוי, המעט שנותר. התנועה היא היסטוריה. היא געגוע. התנועה היא אהבה ראשונה - עשן מדורות, בולבוסים, כיבוי צופי. בנים בנות ביחד זה יפה ש... דברים שיפות להם המלים, ודברים שיפה להם השתיקה. התנועה שלפנים הייתה מדורה היא גחל לוחש. ובכל זאת - עדיין לא כבתה האש. אשרי הגפרור.

 

צלילי קסטה רחוקים

באחד משיריו היפים-להקסים, של נתן יונתן ז"ל "צלילי קסטה רחוקים" בביצועה המקסים של רונית אופיר, בת המעפיל, יש שורה שהוא כתב אותה כך: " הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". לא מצאתי הגדרה קולעת והולמת מזו לתיאור בית. יעשה לעצמו כל קיבוץ וקיבוץ, ודאי מי מהקיבוצים אשר מסיבות שונות ומנימוקים משונים דחה פניות של מי מבניו או בנותיו שעזבו אתו לשוב אליו, את חשבון הנפש הקולקטיבי שלו, האם על-פי המבחן הזה הוא רשאי, עדיין, להיקרא ולהיחשב בית. וכשאני כותב זאת, באוזני רוחי אני שומע צלילי קסטה נוגים.

 

הכלאה

לפני שנים אחדות ראיתי אותו, נטוע בשדה ריק, נושק לעפולה: שלט בפאתיו הצפון מערביים של קיבוץ מרחביה ועליו שלוש מלים: "לחיות קיבוץ מבחוץ". סביב השלט נבנתה עם הזמן ה"הרחבה". אחת המשפחות המתגוררות שם היא משפחת אחיה של אשתי. אם יש גן עדן (ואם אין - יש גינה של עדנה) לא בית שאן פתחו, כפי שמיוחס במקורות לאשתורי הפרחי, אלא שם. יש להם זיקה מתונה, מדודה, מידתית, עם הקיבוץ. הם נהנים מיתרונותיו (חינוך, כל-בו) ופטורים מחסרונותיו, ממועקותיו. האם זה סידור לחיים? ימים יגידו. נזכרתי בשלט הזה, כשקראתי על השינוי השיתופי, שעליו החליטו באחרונה חברי קיבוץ ניר עוז. מקובל להניח כי הנייר, כמו גם הצג, סובל הכול. את הטוב ואת הרע, את המצוי ואת הרצוי, את המציאותי ואת ההזוי. אני רוצה לקוות ולהאמין, כי ייתכן שינוי כזה הלכה למעשה, לא רק על הנייר של ניר עוז. נראה לי כי היצור הדו-ראשי שבראו חברי הקיבוץ בהחלטתם התקדימית הוא הכלאה בין ציפור דרור קלילה, שרואה וטועמת הכול, ובין בת יענה, אשר החול הוא עבורה חזות הכול.

 

מה יגידו?!

לא היו קנאים אדוקים יותר למנוחתם של השכנים מאשר הוריי ז"ל. יעידו מי מהשכנים שנותרו בחיים. שעות המנוחה היו קדושות ומקודשות העליונה שבמדרגות הקדושה החילונית, הקיבוצית. התחשבות בזולת הייתה הטבע הראשון שלהם, לא אחת עד כדי ביטול עצמם. שמירה על שקט הופנמה והוטמעה בי מאז ילדותי, כי הייתי עד נוכח לה. מאז גם אני שומר אדוק וקנאי לשקט.

לפני זמן קטן הגיע לביתנו רפי, שיפוצניק חביב, שמינינו אותו אחראי על תחזוקת הבית ושיפוצו. הוא עשה פעולה שחייבה קידוח. השבענו אותו לא להרעיש בין שתיים לארבע, אף שידענו כי איש מהשכנים שלנו לא נחים בשעות אלה, רובם ככולם כלל לא נמצאים בביתם. הוא השתדל, אבל יום אחד, אולי משום ששכח, אולי בגלל סיבה אחרת, הוא קדח. רעש המקדחה החריד אותי. אין מלה אחרת לאופן שבו הוא חלחל אליי: לרגע חשתי כאילו לא הקיר נקדח, אלא אני. לפתע חשתי כמי שאבא ואימא מסתננים אל פי, מסננים ומתיזים ממנו גערת-היסוי נוזפנית: שששששששששששש. ניגשתי בשקט אל רפי וביקשתי את סליחתו "אה, קיבוץ שכחתי". חייכתי ושתקתי. בלבי אמרתי, לא קיבוץ - בית אבא אימא.

 

נכתב בתאריך
6/1/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו