עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מילים שוות

מאת אברהם שרון, 23/12/2010

 

"אני מאחל הצלחה לקיבוצים השיתופיים ומאמין שגם בעתיד יהיו קיבוצים כאלה, אבל הם יהיו בשוליים". התחזית של יהודה הראל

 

החיוך של יהודה

זו אינה משנה סדורה. זה אינו ריאיון תקני. זה דיווח אישי משיחה אקראית. פגשתי אותו בוועידת הגליל, שנערכה בבית-שאן ב-14.12.10. שאלתי אותו אם אפשר לשאול אותו שאלות אחדות, בנושא שאינו שייך לנושאים שעל סדר יומה של הוועידה. במקום תשובה, הוא נתן לי חיוך. הוא תמיד מחייך. "הקיבוץ סיים את תפקידו", אמר לי יהודה הראל. החיוך הדק שלו, המאפיין אותו, שאומר, בשפתו, 'אמרתי לכם', התרחב. אסור לטעות: הראל אינו שמח לאידו של הרעיון הקיבוצי. הוא גם אינו מבכה אותו ואינו מתאבל עליו. הניתוח שלו חד, בהיר וקר. "תראה לי ישוב אחד בשנתיים האחרונות שהפך ליותר שיתופי". אני מודה: נבצר ממני. אין. "האם זה מקרה שבאותה שנה שבה נפלה ברית המועצות נפלו גם ההסתדרות ומשק העובדים?" השאלה שלו, העשויה פטיש של חמישה קילוגרמים, נחתה עליי לפתע, פתוחה, רטורית, מתריסה. "אין מפלגה אחת בארץ, אפילו לא רק"ח, שבמצעה מופיעה המלה סוציאליזם. זה נגמר", אמר. "הפרידה קשה גם לי. הייתי קומוניסט, אבל מצד שני אני אוהב שינויים. חוץ מהמשפחה והיישוב אני משנה הכול".

 

הראל קובע, כי כל האידיאולוגיות מתו. "אידיאולוגיה היא כמו קונספציה. היא רעש". הוא אומר גם שנגמלנו מ"סינדרום המטפלת". והוא מוסיף: " איפה שיש שוויון - יש קנאה. אתה חושב שבתל-אביב, שאדם שיש לו דירה של, נגיד, מאה אלף דולר מקנא בשכן שלו, שיש לו דירה של מיליון דולר?". הראל לא מצטער אף לא על אחד מהפרקים בסיפור חייו. "הקיבוץ בנה את הציונות", הוא אומר. שאלתי אותו מה הוא אומר על היתכנות המשך קיומם של קיבוצים שיתופיים שהם חזקים כלכלית ויציבים חברתית. יהודה שוב מחייך. הוא אומר, שגם קיבוצים אלה זנחו את העיקרון של עבודה עצמית; שהמפעל שלהם, שמונפק בבורסה, בארץ או בחו"ל, מופרד, למעשה, מהקהילה ומעביר לה מדי שנה מיליוני שקלים, וכך ניתן להחזיק את המערכת לאורך שנים. "אני מאחל הצלחה לקיבוצים השיתופיים ומאמין שגם בעתיד יהיו קיבוצים כאלה אבל הם יהיו בשוליים". "משמר העמק?" הוא מרים לעצמו להנחתה, "אני שומע שגם שם מתרבים האנשים שרוצים בהפרטה".

 

הצפרדע של עמי

"אין היום אף קיבוץ שיתופי מבחינה קלאסית. העניין הוא הטווח, המרחק שכל קיבוץ מתרחק מהמודל השיתופי הקלאסי" אומר עמי מגן ממסילות, ומשליך אותי אל השלולית, "השאלה היא, כמה רחוק הצפרדע ניתרה". ניסיתי אותו. אמרתי לו כי בתהליך בחינת מתכונת החיים הקיבוצית, הראוי והרצוי לו, ניתר קיבוץ ניר-עוז ניתור שיתופי. עמי צוחק. " אני לא מאמין במושג 'שינוי שיתופי'. כאשר מדברים על תגמול על מאמץ ועל חופש בחירה, השאלה היא מה מרחק הקפיצה". ובמסילות, קיבוצך, אני תוהה. " אני לא רוצה לדבר על מסילות. יש תהליכי שינוי, אבל זה לא שייך. אני מביט על הדברים מנקודת מבט מרוחקת". הבנתי.

 

הקמצנות של מוריס

אין ביטחון כי המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ציטוט, מובאה, הוא ודאי מביא. אביא אפוא גם אני. וכך סיפר לי ידידי הטוב מוריס, עובד עירייה מבית-שאן, שהיה בין מקבלי פניו של נשיא המדינה שמעון פרס, שנאם בפתיחת ועידת הגליל, שהתקיימה בשבוע שעבר, כפי שקראתם כאן זה מכבר, בעירו. "כשאיחלתי לשמעון פרס עד מאה ועשרים הוא שאל אותי 'למה אתה כל-כלך קמצן?'"

    

נכתב בתאריך
23/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו