עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האם עוד בני-עקיבא קיימת?

האם עוד בני-עקיבא קיימת? / "חברה"

אבי שגיא (שווייצר), 22/12/2010

 

השם 'בני-עקיבא' הוא שם משותף המציין שתי תנועות נוער שונות לחלוטין: זו של שנות החמישים והשישים וזו של היום. אני מבקש לבחון את התמורות שעברה בני-עקיבא מבעד לסיפורי האישי כבוגר התנועה מצד אחד, וכאיש מחקר מצד אחר

 

חברותי בתנועת בני-עקיבא לא הייתה עוד פרק בין פרקי חיי: בבני-עקיבא עוצבה אישיותי, ובה קלטתי את ערכי היסוד שמלווים אותי מאז ועד היום. חלק גדול מההכרעות שאני מקבל, אני מוצא עצמי מנמק בנימוקים הלקוחים מבית הגנזים של ליבת התנועה; זר לא יבינם, אבל כשאני פוגש בחבר או חברה שהיו חברים בתנועה כמוני ומדבר איתם על ההכרעות האלו, המבט בעיניהם נדלק מחדש: היינו שם, ואנחנו נושאים בתוכנו מערך ערכים נדיר ומיוחד, שכולנו שותפים לו.

 

לא הייתי רק חניך בתנועה - שנים ארוכות הדרכתי בסניף ובבגרותי כיהנתי כקומונר בסניף 'מרכז' בתל-אביב. הייתי שותף לכתיבת חומרי הדרכה תנועתיים ושימשתי לא אחת מדריך בסמינריוני הדרכה. לאחר שירותי בנח"ל, בגרעין 'מוריה' שיועד לקיבוץ לביא, המשכתי להיות בקשר עם התנועה, שהייתה לי בית ומחוז חפץ.

 

ואולם זה זמן רב שאני חש שבני-עקיבא של ילדיי אינה בני-עקיבא שלי. תחושה זו אינה רק התבוננות אישית. היא מגובה בנתונים עובדתיים ברורים שלא ניתן להתכחש להם, והיא חוזרת ומקבלת את אישורה במסגרת מחקרים רבים, ובהם מחקרים שלי, על התמורות בציונות הדתית.

 

כדי להבין תמורות אלה אני מבקש לחזור לאחור ולשאול: כיצד נראתה התנועה בעיניו של סבי, הרב משה גוטליב ז"ל, חלוץ, פועל ורב, מראשי ההנהגה הציונית-דתית בצ'כוסלובקיה, שהשתוקק לחיי תורה ועבודה והיה אורח כבוד בלילות שבת בסניף בני-עקיבא בבני ברק? כיצד נראתה בני-עקיבא של אמי תבלח"א או של דודי ז"ל? וכיצד נראתה בני-עקיבא שלי?

 

מרד קדוש

 

עשורים רבים מבדילים בין פעילותם וחברותם של אמי ודודי בבני-עקיבא ובין חברותי ופעילותי בתנועה. למרות ההבדלים בין הדורות היינו חברים באותה תנועה. חלקנו מטען של חוויות, שירים ואתוסים משותפים.

 

בני-עקיבא שלנו הייתה תנועת נוער חלוצית שביקשה לחבור להוויה הציונית המתחדשת ולתרבות הנעורים שהוויה זו הביאה עמה. בסניפי בני-עקיבא שלנו חווינו את היחד של הנעורים, את ייסוריהם וחלומותיהם בצורה העמוקה ביותר. לא הייתה הפרדה בין בנים לבנות, לא בפעילות השבטית ולא במחנות הקיץ ובטיולים. פעלנו יחד וידענו את גבולות המותר והאסור. ידענו שכחברים בתנועת נוער דתית חלה עלינו חובה לשמור את ההלכה, ועשינו זאת במיטב כוחנו.

 

למדתי באחת מישיבות הדגל של בני-עקיבא – נתיב מאיר. איש ממורינו לא העלה על דעתו לאסור עלינו את החברות בתנועה, על אף שהם ידעו כי זו תנועה מעורבת המעורה בזרם החיים הסואן של המודרניות. אדרבה, מורינו, שרובם היו בוגרי בני-עקיבא, עודדו אותנו להשתתף בפעילות התנועה. כשביקשתי מראש הישיבה, הרב אריה בינה ז"ל, להשתחרר משבתות בפנימייה כדי להדריך בסניף, הוא השיב לי: "תדריך כאן. גם כאן אנחנו צריכים את בני-עקיבא". גם היום אני שב ומתרגש מהעובדה שהרב בינה סבר שלתנועה זו יש מה לומר גם במקדש התורה. כשעמדתי על דעתי לצאת לנח"ל כדי להיות קומונר ובסופו של דבר להצטרף לקיבוץ, עודד אותי הרב בינה, גם כנגד לחצם של אחרים שהציבו את אתגר התורה בפניי. תהיה "איש תורה ועבודה כי כך תתקיים התורה", אמר בנחרצות.

 

***

כחלק מהתנועה הציונית-דתית ידענו ששאלות הקיום הפרטיות והציבוריות אינן עניינם הבלעדי של רבנים ובעלי סמכות אלא ענייננו שלנו. היה זה הרב מימון, ממנהיגי תנועת המזרחי הדתית-ציונית, שטבע את המימרה: "בשוק החיים לא יכריעו הרבנים". חלק מהמרד הקדוש שהניע את גלגליה של תנועת 'תורה ועבודה', את הקיבוץ הדתי ואת תנועת בני-עקיבא היה ההכרה שעלינו כעדה לגבש את דרכנו הדתית-החלוצית. אין זה מקרי שמייסדי הקיבוץ הדתי סירבו לפסיקתו של הרב קוק בעניין חליבה בשבת. באומץ לב דתי וחלוצי עמדו מייסדי הקיבוץ כנגד רבם.

 

באותה התקופה היו חברי ההנהלה הארצית של בני עקיבא תלמידי חכמים שידיהם מיובלות ועורם שזוף מעבודה בשדה. חוברות ההדרכה שהוציאה ההנהלה הארצית כללו הן את המיטב של תרבות הנעורים העולמית והן את המיטב של תרבות ישראל. בני-עקיבא הייתה חלק מתנועות הנוער האחרות; פגשנו במדריכים מתנועות הנוער האחרות, החלפנו עמם חוויות ולמדנו יחד. רק בבני-עקיבא הזאת יכול היה סבי הרב להופיע בליל שבת בסניף בני-ברק לבוש בלבוש חסידי, כיאה לחסיד ויז'ניץ, ולהרצות על ביאליק בפני החניכים. בסניף שרנו תדיר: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". ו' החיבור, הסינתזה הקשה והמייסרת בין העולמות, עיצבה את עולמנו.

 

גדלתי בסניף בני-עקיבא בבת ים. בסניף זה התקבצו ובאו רוב ילדי כפר עציון. הם הביאו לסניף את חלום השיבה אל הכפר. אבל מעולם לא היה חזון ארץ ישראל השלמה יסוד מוסד בהוויית בני-עקיבא. המפד"ל, כזרוע הביצועית של הציונות הדתית, הייתה לפני המלחמה מפלגה פרגמאטית שהוטרדה משאלות של חינוך ודת. בין יתר החלטותיה של ועידת המפד"ל האחרונה שהתקיימה לפני מלחמת ששת הימים נקבע כי המפלגה לא תהיה שותפה בממשלה שלא תחתור להסכמי שלום עם מדינות ערב.

 

גוש אמונים - נקודת מפנה

 

אבל אז נוסד גוש אמונים והלהט החלוצי שנוקז להתנחלות סחף אחריו המוני חניכי בני-עקיבא. האפשרות החדשה להצטרף לקטר של הציונות ולא להסתופף בקרונות האחוריים, בד בבד עם להט הנעורים, לא הותירה קרש הצלה לאתוס הקלאסי של תנועת הנוער. הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליחה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם. שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. המהפך הושלם באמצעות שתי תנועות מקבילות: תנועה מלמטה - פעולות החניכים שסחפו אחריהם את התנועה; ותנועה מלמעלה - המרת ההנהגה של אנשי 'תורה ועבודה' באנשי תורה.

 

קראנו והתחננו בפני בני הנוער שישובו לפעול במסגרות האופייניות של תנועת נוער, אבל קולנו היה כקול קורא במדבר. לא התייצבנו בשם תפיסה פוליטית מנוגדת; אדרבה, התייצבנו בשם עמדה שביקשה להימנע מפוליטיזציה של בני-עקיבא. נוער, כך טענתי במאמר ב'זרעים' בשנת תשל"ה, לא צריך להיות שותף להכרעות שאין הוא כשיר להבינן עד תום, ושהוא לא נושא באחריות להן. מאמר זה ומאמרים אחרים שכתבו חניכי-חבריי, גרמו לסילוקנו המוחלט מההדרכה בתנועה.

 

בידול הולך וגובר

 

כאמור, שיח חדש לחלוטין התפתח בבני-עקיבא, ובמרכזו שני מוקדים עיקריים: הראשון, העמדת ארץ ישראל השלמה ויישובה כערך מרכזי ודומיננטי בפעילות ובחינוך; השני, העצמת הממד הסמכותי-הרבני בתוך השיח החינוכי. שני הערכים האלו משולבים זה בזה, שהרי הסמכויות הרבניות החדשות מבית המדרש של מרכז הרב הן אלו שקיבעו את מעמדה הייחודי של ארץ ישראל ואפשרו את התמורה בתנועה. בני-עקיבא הלכה והתנתקה מהאתוסים והמיתוסים של תנועת הנוער ושל המרד שכונן אותה, והפכה לשלוחה של גוש אמונים ושל הפוליטיקה שהייתה לפה לתנועה זו. בהתאם לחזון שיצא ממרכז הרב סברו הקברניטים החדשים שהם תמצית עם ישראל ואין בלתם. לא ההורים ולא הציבוריות הישראלית יקבעו את אופן הקיום הישראלי, אלא התפיסה הסמכותית-המשיחית.

 

העובדה שבני-עקיבא נוסדה ופעלה כתנועת נוער מעורבת, למרות ביקורת הרבנים ובראשם הרב קוק, שיקפה אתוס של חיים מעורבים - כך נבנית חברה מודרנית שבה בנים ובנות חיים בצוותא. לא היה זה מקרי שהבוגרים והבוגרות של בני-עקיבא חונכו לצאת לנח"ל ולהקים גרעיני התיישבות. אבל עתה, משבני-עקיבא נווטה על ידי רבנים - הקריאה לטהרה מינית הלכה והתעצמה. במקביל - חוברות ההדרכה נעשו יותר ויותר חדגוניות. את מקומם של הטקסטים המורכבים החליפו מובאות אינסופיות מכתבי הרב קוק ובנו - הרב צבי יהודה. את מקום החלוציות היישובית, שגילם את הערך של תורה ועבודה, החליף הערך של תורה ותורה לבדה. המעבר של בנות משירות בנח"ל לשירות לאומי הלך והתגבר. תופעה זו שיקפה שיבה לאתוסים חרדיים על אודות מעמד האישה.

 

מבחינה מעשית התבטאה התפנית בעובדה שאת מקום הקומונרים, חברי גרעיני נח"ל, תפסו עתה קומונריות בנות שירות לאומי. רובן של הקומונריות לא עברו את החניכה התלמודית-ערכית שעברו הקומונרים, ולפיכך השליטה על הידע נמסרה כליל לרבנים, ורבנים מסוימים בלבד. בעת שירותי כקומונר אני זוכר מקרים רבים שבהם התעמתו קומונרים עם רבנים; רובנו בגרנו בישיבות תיכוניות ויצאנו מהן עם תחושה של קירבה ושליטה במקורות ישראל. אבל כיצד תחווה זאת קומונרית, שחינוכה נותב לשלילת קִרבה זאת למקורות ישראל? היא בוודאי תשוב ותישען על דברי רבנים; היא תשוב ותפרק את מרכזיות העדה והקהילה בשם הסמכות ההלכתית.

 

המעתק בבני עקיבא הוא בעקבות פינוי סיני וימית בשנות השמונים. לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל. הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער 'אריאל', שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בבתי הספר הופרדו בנים ובנות.

  

כל תנועות הנוער החלוציות נקלעו למשבר. אבל דומה שתנועות הנוער, בני-עקיבא עברה את המעתק הדרמטי ביותר. אכן, שינוי זה שעברה תנועת הנוער בני-עקיבא הוא תמונת מראה לשינוי שעברה החברה הציונות-דתית.

 

בני-עקיבא איננה עוד

 

קשה שלא להתרשם מהתמורה שעברה הציונות הדתית בעשורים האחרונים. תנועה זו קרועה בין מגמות סותרות. מגמות הקצה הן מצד אחד - רדיקליזציה חרדית ששיאה בשלילת מעמדה של מדינת ישראל, ומצד אחר - עלייתה של בורגנות עירונית שבעה ומדושנת עונג מעצמה, שבינה ובין העולם שמעבר לה אין אלא כיפה סרוגה.

 

בין המגמות הסותרות האלו כלואה בני-עקיבא. ביטוי סימבולי עמוק לסתירה זו התגלה מסביב לשיח המבולבל של הנהגת בני-עקיבא בעניין המסע בנתיבות הל"ה השנה. לבני-עקיבא הפריעה ההשתתפות במסע המשותף לתנועות הנוער, מפני שבסיומו תוכננה הופעה של מקהלה מעורבת, רחמנא לצלן. בבני-עקיבא שאני גדלתי בה הופק תקליט שירי בני-עקיבא שבו שרו בנים ובנות. בפעולות שלנו לא דאגנו ולא חרדנו מפני שירת הבנות. ידענו גם ידענו על הפולמוסים ההלכתיים בעניין. לא נטלנו לעצמנו סמכות של פוסקים. שיח המיניות שלנו לא העצים את שירת החברות בסניף לכדי פיתוי הסירנות. סבי נכח בשירה מעורבת בלילות שבת בסניף. בביתו, בית של שלשלת גדולי ישראל בתורה וביראה בצ'כוסלובקיה, הוא בוודאי לא חווה זאת. אבל כחלוץ שחלומו היה להיות פועל בפרדס ולא רב, הוא חווה את החידוש היהודי הישראלי.

 

עורמת ההיסטוריה, עומדת ולועגת לנו, בוגרי בני-עקיבא ששׂב שערם: אתם, שחונכתם על ברכי המרד הקדוש ועל המאבק הבלתי מתפשר כנגד האתוס החרדי, לא ידעתם שהתנועה הזאת, שהייתה בבת עיניכם, אינה אלא מכשיר בידיו של שר ההיסטוריה המכוון את הציונות הדתית לשיבה אל העולם החרדי.

 

האם שֵֹיבתה של בני-עקיבא תבייש את בחרותה? כל אדם ושיפוטיו. אבל בני-עקיבא שלי איננה עוד. היא מצויה רק בין דפים בלים של ספרים, חוברות, רשימות וזיכרונות שלאיש אין עניין בהם. היא מוצג מוזיאוני נדיר, כשם שהציונות הדתית של משפחת סבי נעלמה ואיננה. היש עוד מקום לתקווה שהיא תגיח מחדש כעוף החול?

 

פרופ' אבי שגיא מרצה במחלקה לפילוסופיה וראש התוכנית ללמודי פרשנות ותרבות אוניברסיטת בר-אילן; עמית מחקר בכיר מכון שלום הרטמן בירושלים.

 

המאמר מתוך גיליון 47 של "חברה"

 

נכתב בתאריך
22/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו