עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

אברהם שרון, 16/12/2010

 

"קיבוצניקים, ישראל צריכה אתכם", כך הכתיר סגן שר הביטחון מתן וילנאי מאמר שפרס לפני שבועות אחדים. יש לי חדשות בשבילו. ישראל ממש לא צריכה אותנו

 

בין דגניה לכנרת

בעמק הירדן, בין דקליו, בטווח שבין דגניה של רחל המשוררת לכנרת של נעמי שמר, שרויה לה מדינה אחרת. שקטה ויפה. פיסת מולדת - תשאלו את מוקי צור - שלא דומה לכלום, אבל היא מופת לכול; לכל מה שנבנה כאן, במאה שנות התיישבות,במדינה שבגרותה המאוחרת - בת שישים ושתיים - מביישת את צעירותה.

 

הקיבוצים של וילנאי

"קיבוצניקים, ישראל צריכה אתכם", כך הכתיר סגן שר הביטחון מתן וילנאי מאמר שפרס לפני שבועות אחדים. יש לי חדשות בשבילו. ישראל ממש לא צריכה אותנו. היא גם לא רוצה. ישראל אדישה כלפי הקיבוצים - שיתופיים בכלל ומופרטים בפרט. רבים מתושביה סבורים, כי אנחנו בכיינים, נצלנים, טפילים. אטדי הממלכה. אנחנו מוחזקים בעיניהם כזוללי כספיה, כמוצצי לשד המדינה. גוזלי אדמותיה. דעתה של ישראל עלינו אינה טובה, אם לנקוט לשון המעטה. אם לדייק - היא רעה. מאוד. אני לא יודע מהיכן שואב כבוד סגן השר את המידע, על-פיו הוא קובע כי ישראל צריכה אותנו. אני חש וחושב כך: וילנאי כתב מאמר מחניף, לקקני, אשר חש וחשב שקריאתו תחמיא לכולם - לכותב בפרט ולקוראים בכלל. הוא טועה ומטעה.

 

יפה כמו כפית

עכשיו כבר מותר לגלות. חלף הסיכון. לא יוטל עליי חרם. אני לא אוסגר. אני נהנה מחסות ההתיישנות. כיום כבר מותר לי להודות ולהתוודות: לפני שלושים שנה ביקרתי באנגליה. נשארתי לשבועיים נוספים לאחר שהסתיים הטיול המאורגן. אכסנתי עצמי באכסנייה פשוטה ויפה ברובע האמפסטד בלונדון. באחת מארוחות הבוקר זיהיתי, מוטבע על כפית, דיוקנה של הנסיכה המלכותית דיאנה.ליידי די. יפה וזוהרת חייכה אליי דיאנה את חיוכה הפוטוגני. רציתי אותה למזכרת, אבל לא היה לי את מי לשאול רשות, כי לא היה שם איש, אף לא אישה, אי מי אחראי על ההגשה. כשסיימתי לבחוש את הקפה הדלוח, העכור והחומצי, ייבשתי אותה במפית לחה ותחבתי אותה לכיסי. אף שחלף זמן רב, אין דרך לייפות את המעשה המכוער שעשיתי. אין מלה אחרת לתיאורו. זו הייתה גנבה. גנבתי לי את ליידי די. באיחור של שלושים שנה אני מבקש סליחה, מתבייש ומתנצל. לא יכולתי לעמוד בפני קסמה, ויופיה, ואצילותה. יפה כמו כפית היא הדיחה אותי לדבר עבירה. האם אזכה לכפרה?

 

החרוזים של גליה

על כרטיס הביקור הלבן והפשוט שלה, יש איור של תליון. 'יופי של חרוז', היא מכנה את תחביבה - תכשיטים בחריזה אומנותית. אעיד על יופי עדייה: כל חרוז שלה - פנינה. מדי שבת, על-יד דלת הכניסה לבית הקפה 'סי אספרסו' (לפנים סגפרדו), בצומת בית השיטה, היא פותחת שולחן, עוטרת אותו במפה דקיקה, אף היא יפה, ופורסת עליו את מניפת תכשיטיה. גליה ארד, חברת קיבוץ בית השיטה היא גמלאית (לדבריה) שמחה, צעירה - ודאי חזותית- מכפי גילה. היא אוהבת לייפות את צוואריהן של נשים, תנוכי אוזניהן ופרקי ידיהן בתליונים, עגילים וצמידים. גליה מתעקשת, תמיד בחיוך, לגבות מחירים סמליים, מגוחכים עד חיוכים - "מחירי עלות", כפי שהיא שוקדת להגיד פעם אחר פעם. היא כמעט מתנצלת, כשהיא אומרת שהיא נהנית מהעשייה, ש"אינה למטרת רווח", כאילו יש משהו פסול, לא מוסרי או עקום ברווח. אם אתם עוברים שם, אם לקפה על הדרך ואם בדרככם לצפון הרחוק או בשובכם ממנו, עצרו והציצו בעבודת הלב היפה להקסים של גליה (052-8311951).

 

נכתב בתאריך
16/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו