עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

מאת אברהם שרון 9/12/2010

 
כל עוד המטה השיתופי קיים, אדע כי יש טעם וסיכוי לכל מה שראוי להיאבק עליו לא רק לעילוי האדם באשר הוא אלא להיותנו, כחברה, ראויים, אחד אחת, להיקרא בני אדם
 

מטה הקסמים השיתופי
המטה השיתופי הוא מטה קסמים. אני קובע זאת באמת ובתמים. הוא טיפה מזוקקת ומזוככת בים עכור ומכוער, מלא מדוזות וזפת. הוא פנינה בין רכיכות. הוא הנר הבוער של השוויון היחיד האפשרי כיום, בעולם אשר הופך את כל מה שגדלנו והתחנכנו על ברכיו לבלתי אפשרי: שוויון ערך האדם באשר הוא. כל עוד המטה קיים, כל עוד נרו יאיר, אדע כי יש טעם וסיכוי לכל מה שראוי להיאבק עליו לא רק לעילוי האדם באשר הוא אלא להיותנו, כחברה, ראויים, אחד אחת, להיקרא בני אדם.
 

רסיסי קיום
זה מכבר שאלתי שני חברים בשני קיבוצים שיתופיים על הנעשה והנשמע בהם. אחרי אחד מהם, שם נולדתי, אני עוקב בעניין מיוחד. זה מכבר החל שם תהליך עמוק ויסודי, מטלטל, של בחינת אורחות החיים. "איך זה נגמר בסוף כולם יודעים" כתב, הלחין ושר אהוד בנאי. בקיבוץ שני, כפי שדיווח לי המדווח, "התחילו דיבורים, וכתבו ניירות". בשניהם ההפרטה, אם מתונה, איטית ומידתית, ואם חריפה, מהירה וגורפת, רוחשת כבר באוויר, מהולה באווירה. אחד מבתי השיר היפה של בנאי בנוי כך: "היום הזה חולף כמעט כל יום/ ולפעמים אנחנו כל כך עייפים/ אני כועס ואת מוחה דמעה/ ויש לחזור ולאסוף את הרסיסים". זה נכון, כל כך נכון - בין אם אתם בקיבוץ שיתופי, קל וחומר אם אתם חברות וחברים בקיבוץ מופרט. רסיסים יש בכל מקום. תמיד. כי החיים תמיד מתנפצים.

 
תורתם, השתמטותם
אחדים מחבריי הם חרדים. כשאנחנו נפגשים אנחנו משוחחים על הא ועל דת. לא אחת, כשאני פוגש מי מהם, אני סונט בו ושואל: נו, מתי אתה חוזר בתשובה? שנינו מחייכים. סלחו לי חברים, אבל אני מבקש להגיד לכם, כאן ועכשיו, בפנים, מה שאני מתקשה להגידו אפילו מאחורי גבכם. אתם משתמטים. הנשים שלכם עשויות להעיד כל כך יותר ממני. יותר מכל אחד אחר. אתם מותירים אותן כורעות ללדת, כורעות תחת נטל. אתם יודעים מה? לא רק צדקה מתחילה מבית, גם מילוי החובות הפשוטות, הבסיסיות. תתחילו בקטן, אבל תתחילו. די להשתמטות!

 
קול אורלוגין כורך אצות
אל משמעות המלה אורלוגין התוודעתי לראשונה, כשהתחלתי לפתור תשבצים. באותו זמן, בקירוב, שמעתי, לראשונה, את שירם היפה של דידי מנוסי (מלים) ושל יוחנן זראי (מנגינה) - קול אורלוגין קורא חצות, בביצועה הצרוד-להקסים של ריקה זראי. בהאזנות הראשונות הייתי בטוח שאני מאזין לעברית משונה, הירוגליפית. מה פירוש כל עור לו גין כורך אצות? תהיתי ביני לביני. הייתי סקרן. שאלתי. קיבלתי תשובה. כך למדתי את פירוש המלה אורלוגין. וכך למדתי גם, כי מותר לטעות. כי מטעיות לומדים. עובדה. אלמלא הטעות, איך הייתי מתוודע לקיומו של בעל מקצוע שעיסוקו כורך אצות?

 
הדובה הגדולה והילדה הקטנה
לא ראיתי אותה רובצת. לא שמעתי אותה נוהמת. הייתי ילד קשה תפיסה. כשכל הילדים בקבוצה זיהו את הדובה הגדולה בשמים, רק אני לא. על אף שהצביעו אל מיקומה והסבירו לי, כוכב כוכב, את מתאר גופה – לא ראיתי. לא זיהיתי. מצטער. לפני זמן קטן שאלה אותי ילדת-גן, אם אני יודע איפה הדובה הגדולה בשמים. התביישתי להודות: אני לא יודע. "אל תדאג", הרגיעה אותי הקטקטה, "כשיגיע החושך אני אראה לך". אהבתי אותה.

נכתב בתאריך
9/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו