עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כך נמנף את הקהילתיות

כך נמנף את הקהילתיות

מאת יזהר בן נחום, 5/12/2010

 

בכמה מקיבוצי ההרחבות, טרם הבינו שהרחבה היא קודם כל אמצעי למינוף רמת הקהילתיות ואת זה משיגים באמצעות פיתוח ולא צמצום של שירותים קהילתיים

 

בעלון האחרון של "מבואות הנגב", "על הדבשת", החליט עיתונאי צעיר בן 15 לכתוב על היחסים בין "בית קמה-קיבוץ" ל"בית קמה-הרחבה". ייאמר לשבחו של הנער, שלמרות גילו הצעיר הוא כבר מתנהג כעיתונאי בוגר ומנוסה, כלומר, קודם כותב את העובדות ואחר כך מברר אותן. כשיגדל עוד יותר, אם ימשיך במקצוע העיתונות, יגלה שעיתונאים מבוגרים מוותרים בכלל על השלב של בירור העובדות ומסתפקים בשקרים שבדו מדמיונם.

 

בשלב הראשון, כותב עיתונאנו הצעיר והנמרץ כי "היחסים בין אנשי בית קמה לאנשי בית קמה הרחבה הם מעט מתוחים ואף קרירים". ומה המקור למידע החשוב הנ"ל? גם אני שאלתי. לעובדה מוצקה זו מוסיף הנער עובדה מוצקה לא פחות: הקונפליקט בנושא בית הכנסת בבית קמה התנהל בין תושבי ההרחבה ל"ותיקי המקום מהקיבוץ". אחרי שהוכיח את כישרונו הגדול בבדיית עובדות, עובר העלם לשלב בירור העובדות ולשם כך הוא פונה למומחים צעירים מלהב, שובל ודביר, שלכולם דעות נחרצות על בית קמה. רק בסוף הוא פונה לשלושה נשאלים מבית קמה ולמרבה הפלא - שלושתם מתארים תמונה הפוכה.

 

אז מה למדנו עד כאן? שבקיבוצים השכנים מקנאים בהצלחה של בית קמה ואולי באמת לא מבינים מה קורה כאן. מה שמעניין לא פחות הוא שדווקא בקיבוצים קרובים פחות מבחינה גיאוגרפית מבינים שבית קמה הוא סיפור הצלחה ומבקשים ללמוד מניסיוננו. יש שבאים לכאן, יש שמזמינים את נציגי בית קמה לבוא אליהם ויש אפילו מי שבא לצלם אותנו בווידיאו. בזכותה של סיגל מורן, כבר הגיע סיפור ההצלחה הזה לכנסת. במקביל לכך, ממשיכה העיתונות הקיבוצית והכללית לפרסם סיפורים עגומים על כישלונן של ההרחבות בכל רחבי הארץ. אני קורא ותוהה: אם לקיבוצים שמתוארים באותן כתבות יש מטרה דומה לזו שלנו, למה הם עושים כל מה שאפשר כדי להכשיל אותה?

 

אחד מאותם קיבוצים, למשל, במקרה קיבוץ בעל זכויות היסטוריות, הקים את ההרחבה מחוץ לגדר הקיבוץ. לנו בבית קמה היה ברור שאם עושים הרחבה, הדבר הראשון שמרחיבים הוא הגדר. באותו קיבוץ, כך נכתב בעיתון, שולחים אנשי ההרחבה את ילדיהם לחינוך משלים במושב הסמוך, כי הוא יותר זול מאשר בקיבוץ. מנהלת הקהילה מספרת, שכחלק מהמהלכים להצלת הקיבוץ צומצמו השירותים המשותפים למינימום. אפילו מבחינה כלכלית טהורה יש לפרנסי אותו קיבוץ בעיה, אם הם אינם מבינים את התועלת הכלכלית בפיתוח של שירותים עבור פוטנציאל מתרחב של צרכנים ואם עוד לא למדו שמחיר אטרקטיבי מביא לעיתים יותר רווח כספי ממחיר גבוה.

 

אבל מעבר ל"מבט דרך החור בגרוש", מסתבר שבאותו קיבוץ ואולי גם בכמה קיבוצים אחרים שבנו הרחבות, עדיין לא הופנמה ההכרה שהרחבה היא קודם כל אמצעי למינוף רמת הקהילתיות ואת זה משיגים באמצעות פיתוח ולא צמצום של שירותים קהילתיים.

 

אינני יודע כמה משלמים ההורים בבית קמה על החינוך המשלים, אבל אני יודע שהחינוך המשלים בבית קמה איננו מוצר צריכה שנועד לספק את דרישותיה הפרטיות של משפחה זו או אחרת, אלא אחד ממקורות החוזק והגאווה של קהילת בית קמה. "איזה יופי שעדיין יש פה חדר אוכל פתוח", אמר לי עוזב קיבוץ צפוני. "אצלנו חדר האוכל שומם וחשוך." סיפרתי לו את האמת, שרוב חברי בית קמה אינם אוכלים בחדר האוכל ורוב האוכלים בחדר האוכל אינם חברי בית קמה, אבל גם הסברתי לו שחדר אוכל פתוח ומתפקד משרת מטרות שהן הרבה מעבר לנושא המזון. לאחרונה מוטרדים כמה אנשים בבית קמה משפע הפעילויות שמתקיימות במועדון שלנו. הם אומרים שהריהוט נהרס. גם אני לא רוצה שהריהוט במועדון ייהרס, אבל שפע הפעילויות במועדון גורם לי אושר. אני רוצה לחיות ביישוב שיש בו הרבה פעילויות ויש בו מבנה מרכזי שוקק חיים.

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
5/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו