עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

אברהם שרון, 1/12/2010

 

מחברה אנושית, אשר מבוססת, בפשטות, על היות "אדם לאדם - אדם" - במירכאות ובלעדיהן - אנחנו הופכים לחברה שבה אדם לאדם - להד"ם

 

הפרטה 

התנגדתי להפרטה. עודני מתנגד לה, אבל התנגדותי הולכת ורפה. היא לא שואלת אותי, התנגדותי, אם להיחלש או לא. היא דועכת לאטה. אבל השאלות רבות ואני נדרש להשיב עליהן. "כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו", כתב המשורר אברהם חלפי ז"ל. ההפרטה היא בית-המטבחיים (לא כשר!) לשחיטתן של פרות קדושות. כולן טבוחות. רק הד געייתה של הפרה האחרונה בעדר נשמע, עדיין, בחצי אוזן, " יחיד כה ורפה", כמאמר המשורר (אחר, אלתרמן). אין יותר אבות קדושים. אין יותר פרות קדושות. את מי לשאול. אין יותר "פי הגבורה". בעודי בהתנגדותי, אני מגלה בה גם, איך לנסח זאת, פנים אחרות, צדדים חיוביים של ההפרטה. עודה ואתוודה: היא שחררה אותי לחיי. אני חווה בה, בתוך אילוצים קשים ומגבלות חריפות, את החופש הגדול של החיים. כייף. אני מברך עליה, אבל היא נותרת מקוללת. לעד.

 

על אגוזים ושיניים

הבעיה המרכזית של העידן האולטרה-קפיטליסטי ושל העוני המחפיר והמרוד, שאל מלתעותיו הוא משליך את קרבנותיו, אינה, כהנחה הרווחת באמרה אודותיו, בכך שאלוהים - או מי מטעמו - נותן אגוזים למי שאין להם שיניים, אלא בכך שהוא נותן שיניים למי שאין להם אגוזים.

 

קפיטליזם קיבוצי

הקפיטליזם העולמי והישראלי הוא לא רק חזירי. הוא גם - אולי בעיקר - זאבי. הוא לא משפיע רק על הכלכלה, הוא משנה את פני החברה ומכונן אותה על בסיס חדש. מחברה אנושית, אשר מבוססת, בפשטות, על היות "אדם לאדם - אדם" - במירכאות ובלעדיהן - אנחנו הופכים לחברה שבה אדם לאדם - להד"ם. פשוטו כמשמעו: סתם. הקפיטליזם הקיבוצי ("אין חיה כזאת") השלומיאלי, המופרך, אמור להיות אנושי יותר. הוא לא. אם תשאלו את מחולליו הם יגידו שהכול טוב, הכול דבש. אם תשאלו את קורבנותיו הם יגידו את ההיפך. ההיפך מטוב הוא רע. מה ההיפך מדבש? קש?

 

חריף בחוץ

כשהייתי ילד, ידעתי את המועד המדויק שבו התחיל הסתיו. "כשאתה יוצא", אמרה אימא בערב הראשון של הסתיו, "קח אתך סוודר. כבר חריף בחוץ". זה היה הסימן. זה היה האות. כמו כל ילד מרדן, גם אני סירבתי. "יהיה לך קר", הדהדה אימא את סירובי. " אז מה", אמרתי. ויצאתי אל האוויר החריף שבחוץ. לימים, כשחיפשתי הגדרה לתיאור האווירה בקיבוץ שזה עתה הופרט, לא מצאתי במילון המרוכז של אברהם אבן שושן אף לא הגדרה אחת שתתאים ותהלום. עד ששבה ועלתה בי הגדרתה של אימא לאוויר שבחוץ. מה שהיא ייחסה לאוויר, אני אפיינתי או האווירה. חריף בחוץ.

 

קריאה בקפה

הקפה נשפך לי על ידיעה, אשר אני זוכר ממנה ציטוט. "הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם". היה משהו סמלי לקרוא את הידיעה הזו על נייר שהוכתם. יד המקרה? סתם? אני לא זוכר מי אמר את הדברים המובאים במובאה, אבל הם מצלצלים בי נכונים, מעציבים, משמחים. תלוי מי קורא, תלוי מתי קוראים. לא רק הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם. גם לפעמים אני חש וחושב, כי האנחה המובעת ומובלעת במאמר הזה, אינה מה שהיא הייתה פעם. "פעם" של פעם זה לא "פעם" של היום.

  

נכתב בתאריך
2/12/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו