עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מכירת חיסול

מכירת חיסול

מאת עלי קדם, 30/11/2010

 

הריצה למכור נכסים משקפת תפיסה לפיה לקיבוץ אין עתיד, ולכן צריך לממש הכל כאן, עכשיו ומהר. זהו עוד מסמר בארון הקבורה של הקיבוץ

 

האקזיט המוצלח שביצעו חברי קיבוץ שמיר, כאשר מכרו 13% ממניות מפעל האופטיקה המקומי לחברת אסילור הצרפתית תמורת כ-26 מיליון דולר (חלקו של הקיבוץ), ושזכה לאייטם מורחב אצל יאיר לפיד, מצטרף לשורה של מהלכים דומים בקיבוצים רבים.

 

דגניה ב' עוסק כיום במכירת (או הנפקת) מפעל "סיליקון", לוחמי הגטאות מכרו את טבעול לאוסם, יוטבתה מכר את השליטה בתעשיית מוצרי החלב לשטראוס, הקיבוצים והמושבים מכרו את תנובה לקרן אייפקס ולמאיר שמיר (כנראה במחיר נמוך בהרבה משווייה האמיתי) ועוד היד נטויה.

 

אפשר להבין לרוחם של החביירים: מה הם צריכים מבנים, ברזלים, מכונות, שליטה. נחוץ להם כסף מזומן בכיס, ועכשיו. הצורך מובן עוד יותר כשחושבים על הוותיקים, הפנסיונרים, שמכירת הנכסים היצרניים של הקיבוץ היא לפעמים הדרך היחידה לממן להם פנסיה מינימאלית. מובן ולגיטימי גם הרצון לממש עכשיו את הנכס ולתת משהו לילדים, במקום להשאיר אותו לדורות הבאים, שלא ברור מי הם יהיו, אם בכלל.

 

למימוש המפעלים הקיבוציים יש גם היגיון כלכלי. ענק כמו אוסם מאפשר לטבעול ליהנות מתקציבי עתק למחקר ולשיווק, כמו גם ממטריה ניהולית ומפריסה ארצית ובינלאומית. היתרון לגודל מחייב מפעלים קטנים ומקומיים להיבלע בחברות הגדולות.

 

ולמרות זאת, הריצה למימוש הנכסים מעוררת תהיות קשות. בעיקרו של דבר זו התפרקות מאחריות ניהולית, ואמירה ברורה שלקיבוץ אין עתיד, ולכן צריך לממש הכל כאן, עכשיו ומהר.

 

לכאורה, לקיבוץ המופרט והמתחדש קל יותר להתחבר לגורם פרטי, אך הדברים הינם מורכבים יותר. בקיבוץ המופרט יש חשיבות עליונה לשמירת מקומות העבודה לחברים, ואפילו להעדפתם על פני עובדים מבחוץ (בחלק מהקיבוצים מופיע סעיף מפורש בעניין זה בתקנון). העברת השליטה לגורם חיצוני, גם אם לקיבוץ נשארו 49% מן הבעלות, משמעותה שהמלה האחרונה והקובעת עוברת לגורם שרכש את המפעל. בעל המאה הוא בעל הדעה. במצב זה, התקווה שיישמרו משרות לחברים אינה אלא אשליה. למעסיק הפרטי יש רק שיקול אחד - להעסיק עובדים זולים ויעילים יותר. ולכן, לחברים בני ה-50-60, אחרי שנים רבות שהשקיעו במפעל המקומי, יש ממה לחשוש.

 

בחלק ניכר מהקיבוצים, מפעל התעשייה היה "לב" המערכת הכלכלית, ובמידה רבה גם החברתית. אפשר להשקיע שנים רבות בצבירת ידע, פיתוח מוצרים ובניית מותג, אך מרגע החתימה - מכירת אמצעי הייצור היא מהלך חד פעמי ובלתי הפיך, שמחזיר בעצם את הקיבוץ לימים שהייתה בו חקלאות בלבד. הקיבוץ אומנם נשאר עם הכסף הגדול, אך מפסיד כלי אסטרטגי שיכול היה לסייע לו להישרדות, להעסקת חברים ולבסיס הכנסות בעתיד.

 

שוריקה ברוורמן, מוותיקות שמיר ומי שהייתה בקבוצת צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה, אמרה שהיא וחבריה לא חלמו להיות מיליונרים. מייסדי הקיבוץ לא הקימו אותו בשביל להרוויח ממכירתו. הקיבוץ בנה והשקיע בנכסים יצרניים על מנת שחבריו יעבדו בהם, וייהנו הן מפירות העבודה והן מפירות ההון. זאת הייתה חשיבה לטווח ארוך, שאמרה: אנחנו כאן בשביל להישאר. יישוב וחברה שמאמינים בטווח הארוך מחזיקים באמצעי הייצור, ואינם בונים על רווחי הון. המגמה הנוכחית בקיבוצים היא בעצם כניעה לרוח הבורסאית, לתרבות האקזיט: לחכות לרגע הנכון ולממש, למכור, להיפטר מהנכס. יתכן שזהו צעד שנובע מחוסר ברירה, אבל המסר הוא ברור - בשנת ה-100, לפנינו עוד מסמר בארון הקבורה של הקיבוץ.

 

מחבר
נכתב בתאריך
30/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו