עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תורת החיים של הקיבוץ

תורת החיים של הקיבוץ

מאת יפתח גולדמן, 29/11/2010

 

תורת-החיים הקיבוצית, השיתופית-סוציאליסטית, תלמד כיצד יכולים קהלי-אנשים לקיים בתוכם חיים של שיתוף ושוויון, חירות וסולידאריות, גם בתוך המשטר שונא-החיים של הקפיטליזם

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותיאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תיאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

 

התמודדות שיטתית עם ביקורת זו (התמודדות שתכלול בהכרח גם הכרה בתקפותה החלקית) היא מעבר למטרותיו של מאמר זה. אסתפק, אפוא, בטענה הצנועה הבאה: הביקורת אין בה כדי לערער על העובדה כי בתנועה הקיבוצית התחולל, בהיקף חברתי נרחב למדי ועל פני שנים רבות, ה"פלא" הבא: חברי הקיבוצים ביטלו (או לפחות צמצמו מאוד) את תפקידו של הכסף כמתווך היחסים ביניהם. חברי הקיבוץ קיימו ביניהם יחסים ישירים, שלא בתיווך מנגנון קניה ומכירה של סחורות, שירותים וכוח עבודה. ופלא נוסף: בתנועה הקיבוצית בוטלה (או לפחות צומצמה מאוד) השררה הפוליטית. אנשים חיו יחד, שתפו פעולה, עבדו, יצרו וצרכו, בלי שלטון, בלי בירוקרטיה רחוקה ומסועפת ובלי אמצעי שיטור. וחשוב לא פחות: שני הפלאים הללו התחוללו בהקשר של תנועה מודרניסטית במובהק, האמונה על הערכים המודרניים של חירות ושוויון (לא כת משיחית הוא הקיבוץ וגם לא עדת מאמינים פונדמנטליסטית או חצר חרדית). סוציאליסט אשר מקל ראש בהישגים אלה - דומני שמותר להקל ראש בסוציאליזם שלו.

 

***

לפחות בשלושה תחומים בלטו לעין הישגיו ההיסטוריים של הקיבוץ. ראשית, הקיבוץ יצר סינתזה בין משק וקהילה וביטל את ההפרדה בין התחום ה"כלכלי" לזה ה"חברתי". שנית, הקיבוץ יצר דפוס דמוקרטי של ניהול הייצור: רכז-הענף, סדרן-העבודה ומרכז-המשק שונים היו מהותית מן הבוסים ומנהלים למיניהם של הפירמה הכלכלית הרגילה בקפיטליזם; שונים בתפקיד, שונים בכלים שעמדו לרשותם, שונים במדדי ההצלחה שלהם. שלישית, הקיבוץ פיתח תרבות קהילתית חיה ויוצרת: חגיגות ומסכתות חג, טקסי חתונה וברית, ערבי תרבות וכדומה. אין זה רק תיאור של ימים עברו. בשלושת התחומים הללו (בשלישי יותר מבשני הראשונים) עדיין מציגים הקיבוצים לפעמים הישגים מרשימים. ובכל זאת, אין להכחיש שהיצירה הקיבוצית בשלושת התחומים הללו נמצאת בעשורים האחרונים בנסיגה, אולי אף בדעיכה.

 

מטרת דברי אינה התרפקות נוסטלגית על מה שהיה וגם לא התבוננות מלנכולית במעט שנותר. מטרתי היא לשאול מה הן הסגולות שאפשרו לקיבוץ להגיע להישגיו בעבר, ומה הסיבות לירידתו של הקיבוץ בהווה. אפשר שנגלה, שבאופן פרדוקסאלי-לכאורה, מקור כוחו של הקיבוץ בעבר הוא מקור חולשתו בהווה. אני רוצה להצביע כאן על שתי סגולות של הקיבוץ שהן בעלות אופי פרדוקסאלי כזה. העובדה הראשונה היא שהקיבוץ לא היה פרויקט תיאורטי אלא מעשי, ובעצם לא הייתה לו אף פעם תיאוריה של ממש. ב"נתיבות באוטופיה" ניסח זאת בובר כך: "הקיבוץ אינו פרי תורה אלא פרי מצב", חצי יובל שנים אחר כך כתב עמוס עוז: "אכן טוב הדבר, שלא היה לקיבוץ 'אב מייסד', מעין נביא או 'גורו' מזוקן שאפשר לעשות ממנו פוסטר על הקיר ולצטט בעיוורון את משנתו. וטוב שמעולם לא היה איזה ספר מקודש שהקיבוץ כביכול מחויב לחיות על פיו. לו היו לקיבוץ נביא-מייסד ו'שולחן ערוך' - כי אז ודאי לא היה מחזיק מעמד יותר מימי דור אחד. מפני שהמצב האנושי בזרימתו ובתהפוכותיו הוא מורכב עד כדי לפוצץ כל סכימה ולהביך כל שיטה 'שיטתית'".

 

הסגולה השניה היא היות הקיבוץ מלכתחילה פרויקט מעורב בחברה שסביבו ולא מסתגר ומתבדל. תנועות קומונאליות אחרות ברחבי העולם נטו בדרך כלל לברוח מן החברה שסביבן, להקים חומות ממשיות או דמיוניות בינן לבינה ולהתנתק ממנה ככל האפשר. לא כך הקיבוץ. התנועה הקיבוצית תפסה עצמה כחלק מן התנועה הציונית (בתחילה) והחברה הישראלית (אחר כך). מגמות של התבדלות והסתגרות אכן פעלו בתנועה הקיבוצית, אבל אלה היו המגמות הפחות דומיננטיות. הקיבוץ יצא אל החברה העירונית והזמין את החברה העירונית אליו הביתה. הקיבוץ היה מפולש לחברה הישראלית. אינני מתכוון כאן רק לשירות בצה"ל, להדרכה במעברות בעיירות ובשכונות, לקליטת חברות נוער וכדומה. אני מדבר קודם כל על מַקלט הטלוויזיה שבכל בית קיבוצי, על ההופעות של שלמה ארצי באולם בית העם, על צריכת השירותים בעיר הקרובה.

 

כאמור, שתי הסגולות הללו היו מקורות כוח של הקיבוץ. הפתיחות לחברה הכללית איזנה את מגמות ההתנתקות והפרובינציאליות האופייניות לכל חברה נבדלת ולכל כפר. היא שמרה על הקיבוץ כעל פרויקט פרוגרסיבי. העדרה של "תורה" מחייבת אִפשר לקיבוץ להתפתח כהוויה אנושית גמישה, המגיבה למציאות המשתנה ולצרכים המשתנים, להיות מסגרת חברתית הגשימה (או מנסה להגשים) חיים אנושיים ולא אידיאות. אבל בהשתנות התנאים הסביבתיים, הפכו מקורות הכוח הללו לנקודות תורפה.

 

כשל המערכת החיסונית

 

הקבוצים שגשגו כחלק מן היישוב היהודי של תקופת המנדט, ובשניים או שלושה העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. הם היו איים של שיתוף הנטועים בתוך חברה לאומית שלא הייתה שיתופית ושבה הלכה והתפתחה גרסה צנועה של כלכלת שוק. ובכל זאת, החברה היהודית בישראל התאפיינה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בפערים כלכליים קטנים מאוד, במוסדות של ערבות-הדדית, באיגודי עובדים חזקים (וביטויים אחרים של מדינת-הרווחה), באידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית דומיננטית ובפרויקט לאומי מגייס (הציונות). חברה לאומית כזאת הייתה מצע שעל גביו יכול היה לפרוח פרויקט שיתופי-סוציאליסטי המשלב אורח חיים שיתופי ייחודי עם מעורבות עמוקה בחברה הכללית. משבר התנועה הקיבוצית, בעשורים האחרונים של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת, קשור בהפיכתה של החברה הישראלית לחברת-שוק פרועה, לנסיגה ממדינת הרווחה ומהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, ולהשתלטות התקשורת המסחרית והממוסחרת על המרחב שבו נוצרת ומתעצבת התודעה הציבורית. הסתבר, שסביבה חברתית כזו היא מצע רעיל עבור תאים שיתופיים-סוציאליסטיים, וככל שהתאים הללו מפולשים לחברה הכללית, כך הם סופגים אל תוכם את הרעל. אגב, כנראה שלא רק סביבה חברתית ניאו-ליברלית, אלא גם סביבה קומוניסטית (לפחות בגרסת הקומוניזם הסובייטי) היא רעילה עבור קהילות שיתופיות, אלא שזה נושא למאמר אחר.

 

***

כל עוד פעלו הקיבוצים בתוך סביבה שלא הייתה רחוקה מדי מאורח החיים-הקיבוצי, לא נזקקו להגן על אורח-חייהם מפני ההשפעות החיצוניות. אולם, כשהשתנתה הסביבה הכללית והפכה מנוגדת ועוינת לאורח-החיים הקיבוצי, לא נמצאה לו לקיבוץ מערכת חיסונית שתגן עליו מן ההשפעה הסביבתית שהפכה לרעילה. כך, הקפיטליזם הישראלי החדש של שנות השמונים והתשעים התקיף את הקיבוץ לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים: הקיבוצניקים הפנימו את השקפת העולם, את אופן המחשבה ואת סולם הערכים המנוגד לזה שלהם.

 

במלים פשוטות: הקיבוצניק הממוצע, ככל הישראלים, מקבל את הדימויים שלו, את מושגיו, את סדר היום ואת השקפת העולם שלו מידי ערוץ 2. התקשורת המסחרית אולי לא מצליחה לשכנע את הישראלים (והקיבוצניק הממוצע בתוכם), שקפיטליזם פרוע הוא סדר חברתי צודק, אבל היא כן מצליחה לשכנע אותם שהוא סדר טבעי והכרחי. על פי גישה זו, כל ניסיון להיאבק בסדר הקפיטליסטי הוא חסר שחר, ומוטב, בלית-ברירה, להשתלב בשיטה ולאמץ את סולם הערכים שלה, או, במלים אחרות, להפוך לצרכנים פאסיביים בשוק הסחורות. לכל היותר יכול אדם להציל מן הקפיטליזם משהו מנשמתו הפרטית באורח פרטי. מאבק קולקטיבי בקפיטליזם אפשרי רק כאשליה, כהזיה או כצורת-קיום פרימיטיבית (כמו, למשל, בעדה החרדית). אם מקבלים את ההנחות הללו אפילו במובלע, אי אפשר לספק הצדקה רציונאלית לניסיון לקיים קהילות וכפרים שיתופיים-סוציאליסטיים. ואכן, מרבית הקיבוצניקים כבר נכנעו, ומרבית הקיבוצים כבר אינם פרויקטים בעלי ערך סוציאליסטי. מצב האנושי בזרימתו ובתהפוכותיו הוא מורכב עד כדי לפוצץ כל סכימה ולהביך כל שיטה 'שיטתית'".

 

הקיבוצים השיתופיים שנותרו מנסים להיאבק במחלה, אך כאמור, הם חסרים מערכת חיסונית. בקיבוצים השיתופיים (לפחות בחלקם) עדיין נשמרת ההתנסות היקרה מפז של עשייה שיתופית ושל שמחת-שיתוף, אך אין די בהתנסות זו כדי לסכור את השיטפון הבוקע ממקלט הטלוויזיה.

 

תורת-חיים

 

כיצד אפשר לעצור את השיטפון? הדרך של הסתגרות, התנתקות וכיתתיות נראית הזויה מכדי לדבר בה ברצינות. בשום קיבוץ לא יחליטו החברים לזרוק החוצה את מקלטי הטלוויזיה את המחשבים ואת האינטרנט ולהתנתק מן העולם החיצון. טוב שכך. אבל אולי תתכן דרך אחרת. אולי יצליחו הקיבוצניקים, בקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו, לפתח את הדבר שהעדרו היה בעבר מקור כוחם והיום הוא גורם לחולשתם. אולי יצליחו לפתח תורת-חיים.

 

תנועות קומונאליות אחרות הצליחו לשמר את אורח חייהן הייחודי באמצעות דוקטרינה דתית חמורה, הבחנה חותכת בין "בני האור" ו"בני החושך" והנהגה סמכותנית. שלושת אלה זרות לרוחה של התנועה הקיבוצית. תורת-חיים קיבוצית, אשר תוליד תודעה קיבוצית המכירה באורח-החיים הקיבוצי ומעדיפה אותו על פני אורח-החיים של ערוץ 2, אסור לה שתהיה לדוֹגמה דתית.

***

כמו כן, אסור שתורת-החיים תישאר נחלת חלקה של אליטה למדנית. מבחנה העליון של תורת-חיים הוא המידה שבה היא מצליחה לגעת בחבר מן השורה. היא צריכה לעלות מסמינרים רעיוניים, אבל גם מהשיחות בחדר-האוכל בזמן הארוחות. ועוד, אסור לה להיות פילוסופיה או תיאוריה המרחפת בגבהים, וגם לא תקנון-התנהגות "נמוך" ונעדר שאר-רוח. תורת-חיים צריכה להיות סינתזה מתמדת בין עקרונות פילוסופיים, ערכים מוסריים והוראות מעשיות ("מצוות"). כזאת הייתה תורת-ישראל בתקופותיה היפות. כזה ניסה הקומוניזם להיות ולא עלה בידו. ואחרון, תורת-החיים של הקיבוץ צריכה להיות תורה מתפתחת ומשתנה, הנוצרת מבעד לשיחה מתמדת. בשאלות שעליהן תצטרך תורה זו לענות אין ולא יכולות להיות תשובות סופיות. תורת-החיים הקיבוצית תצטרך להציע דרכים חדשות ומעודכנות לייצור תעשייתי דמוקרטי. היא תצטרך להסביר מה היא תרבות קהילתית שיתופית וכיצד ליצור אותה. היא תצטרך להנהיר גם את היחס המורכב שבין חיי שיתוף לבין סוציאליזם.

 

איך נהיה אנו ללא-אנו?

 

וכאן חוזרת, כמו תמיד, הבעיה הוותיקה שהציקה לשוחרי השינוי החברתי מאפלטון ועד ברנר: כדי שיוכלו הקיבוצניקים להשיב לעצמם את ביטחונם באורח החיים השיתופי, עליהם לפתח תורת-חיים. אבל דומה שגם ההפך נכון: כדי שיוכלו לפתח תורת-חיים, צריכים הם קודם להשיב לעצמם את ביטחונם באורח החיים השיתופי. כיצד ימשכו עצמם בשערות ראשם מן הביצה?

 

סביר להניח שדבר זה אינו אפשרי. סביר להניח שהלהבה השיתופית תמשיך לדעוך לאיטה, וחברי הקיבוצים השיתופיים ירפו עם הזמן, ועם מפנה הדורות, מן האחיזה הנואשת באורח-החיים הקיבוצי. אורח-חיים זה יחדל אז מלהתקיים. אבל האפשרות הסבירה, במקרה זה, אינה מעניינת. הייאוש והוויתור הם ממילא ברירת המחדל, ואסור שיהיו להכרעה אידיאולוגית-לכאורה. לכן חשוב לזכור שהכישלון הוא סביר בלבד. לא הכרחי. אפשר שנגלה שבקיבוץ השיתופי שמורים עדיין כוחות ישנים, או שנובטים בו כוחות חדשים, העתידים לשיר שירה חדשה.

 

ובכל זאת, נדמה לי שאפשר לומר בביטחון מלא כמעט, שהקיבוץ לא יוכל לעמוד לבדו במשימה של פיתוח תורת-חיים שיתופית-סוציאליסטית. לא אחרי שנים רבות כל כך של שקיעה. כדי שיוכל להתנער מעפרו, הוא זקוק לברית עם שותפים קרובים ורחוקים - עם קבוצות שיתופיות שאורח-חייהן שונה מזה של הקיבוץ הישן ועם תנועות רעיוניות ופוליטיות סוציאליסטיות שאינן בהכרח שיתופיות. הקיבוץ זקוק למוסדות ולבמות שבהן יוכלו הקיבוצניקים ללמוד וללמד, להקשיב ולדבר עם שותפים. כתב העת "חברה" עשוי להיות במה כזאת. המכללה הכלכלית-חברתית עשויה להיות במה כזאת. תנועות כמו "יסו"ד", "כוח לעובדים", "במעגלי צדק" ועוד רבות אחרות עשויות להיות שותפות פוריות לשיחה.

 

 תורת-החיים הקיבוצית, השיתופית-סוציאליסטית, תלמד כיצד יכולים קהלי-אנשים לקיים בתוכם חיים של שיתוף ושוויון, חירות וסולידאריות, גם בתוך המשטר שונא-החיים של הקפיטליזם. היא תורֶה גם כיצד להחזיק בו זמנית בהוויית חיים קונקרטית-מקומית ובחזון אוטופי אוניברסאלי, מבלי שיכבה החזון במים הצוננים של יום הקטנות בקהילה השיתופית, ומבלי שתישרף הקהילה השיתופית בלהט אישו של החזון.

 

מתוך גיליון 47 של "חברה", נובמבר 2010

 

נכתב בתאריך
29/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו