עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הלילה שייזכר לעד

הלילה שייזכר לעד

מאת דבורה שכנר1, 23/11/2010

 

ליל העשרים ביולי 1953, גזית, חדר האוכל. קרוב לעלות השחר מסכם יעקב חזן, המנהיג הנערץ, את תביעתו מן האסיפה, לסילוק הסנה'איסטים מהקיבוץ: "אני מזהיר אתכם בפני הדבר הזה. התנועה שלנו רק יכולה להתקיים כתנועה מהפכנית, קנאית לערכיה, שתרחם רק על עצמה. אחרת לא נוסיף קום. אי אפשר לחיות בהשומר הצעיר לחצאין: או איתו או מחוצה לו ... הבית של גזית בוער. אתם צריכים לכבות את השריפה. אלה ששינו את דעתם, שייפרדו ממנו בכבוד ... יש לקיים משאל-עם. המשאל לא פוגע. זה ראי של כבוד. אנחנו מאמינים לחבר. אבל אוי לאלה שנתפוס אותם בשקר. לשבור אותם, את הרגליים והידיים." דבורה שכנר, שהלכה לפני חודש לעולמה, תיעדה בכתיבה רגישה ומיוחדת את האסיפה בה סילק קיבוצה את הסנה'איסטים - תומכי משה סנה. פרסום ראשון. לזכרה

 

חזן נעמד, השקיף על קהל מאזיניו מגבוה, מעל הראשים המופנים אליו, והמתין עד שהשתרר שקט.

הוא פתח בקולו העמוק והמהדהד בנימה אופטימית, שלא כצפוי:

"ראשית כל, עלי לבטא שמחה על חידוש היחסים עם ברית-המועצות. זה חג גדול בישראל לכל יהודי נאמן למדינה הזאת. זה חג גדול לכל פועל סוציאליסט שיודע שעתידו של העם היהודי קשור וכרוך בניצחונו של עולם המהפכה שברית-המועצות עומדת במרכזה".2

 

הוא עצר את שטף דיבורו והחיוך נעלם מעיניו כאשר סיים את הפסקה באטיות ובהטעמה רבה:

"זה חג גדול בשביל מפ"ם, שלוחמת בעד זה שברית-המועצות תכיר לא רק במדינת ישראל, כי אם בציונות עצמה, כתנועה שבנתה את מדינת ישראל".

 

הפעם הפנה חזן את מבטו על הפרצופים לאט, בקשת רחבה מימין לשמאל. שם, בפינה הסמוכה לדלת המטבח, ישבו הסנה'איסטים. ברגיל נהגו להסב ליד שולחנות שונים במקומות הפנויים שנזדמנו להם באקראי. הפעם, כמו הצטופפו. שם נתקל בעיניו של יוסף לנדאו. רגע ארוך השהה את מבטו על הבחור הצנום ונעים ההליכות, שהיה עד לפני חודשים מעטים נהגו האישי.

 

חזן עמד במסגרת החלון המערבי הפונה לתבור. ראשו מואר על רקע הצללית השחורה של ההר, המעוטרת בצעיפי דמדומים בוערים בגוונים סגול-אדום-חום. יום ארוך הלך ושקע.

ראש יפה, אמרה בליבה. יותר יפה מתצלומיו בעיתון. מעולם לא ראתה אותו מקרוב והוקסמה מהיופי והעוצמה שהקרינה דמותו. פסל של רודן על רקע צבעי טיציאן - השתעשעה בצירוף הבלתי אפשרי. נפעמת מקרבתו הפיזית, ליטפה בעיניה את התווים החדים של הצדודית המוכרת: אף סולד, לסת רבועה, סנטר נמרץ, עצם-לחיים גבוהה, קוו שפתיים נטוי מעלה, גבות עבות מעל עיניים טובות, מניפה עדינה של קמטי צחוק, בלורית שלא נקלשה, פסי כסף בצדעות. בן חמישים וארבע, בגיל של אבא, חשבה. נולד קצת לפני שהתחילה המאה העשרים. ובכל זאת צעיר. השומר הצעיר בהתגלמותו.

בשבילה אין הוא מנהיג פוליטי או "היסטורי", מניפולאטור של רגשות ההמונים ואנשי שורה. אנחנו לא אנשי שורה והוא לא מנהיג, כי אם מדריך בוגר ואהוב, אח גדול וחזק, חכם ובעל ניסיון, שיודע, מפרש נכון ומבין ועל כן הוא יעזור - היא בטוחה - לשקול בתבונה לפני שייפול דבר בלילה הזה.

 

מתח, מתחת לשגרה העליזה

משקרא הפעמון לשיחת הקיבוץ היה הצריף כבר מלא והומה אדם. אחרוני הסועדים הזדרזו לפנות את כלי האוכל ורצו למקלחת, מותירים אחריהם שובל של ריח צאן חריף. זה הסימן הקבוע שארוחת הערב הסתיימה. עייפים אחרי יום עבודה ארוך בשדות ומותשים מהחמסין המעיק והמחניק, שלא נשבר על-אף תחזית הרדיו, התכנסו כל החברים. כולם ללא יוצא מן הכלל: מאה ועשרים ותשעה חברים. השתתפות חובה - כך כתב חיים ש' המזכיר בכתב-ידו היפהפה על פתק שתלה במרכז לוח המודעות.

 

למרות שלכאורה היה זה ערב ככל הערבים בעונה החקלאית הבוערת, וההמולה רבה כרגיל, וסדרן העבודה מסיע במיומנות את לוחיות השמות על פני לוח סידור העבודה, על פי מהלכים מתוכננים מראש, במאבק סימולטני נגד מספר יריבים, רכזי ענפים מזה ועובדות ועובדים מזה, מבקש, מפציר, תובע, מתחנן, מתחנף, מאיים, תוקף ונסוג חלילה; והאנשים לבשו חולצות חולין דהויות צווארון, והתבדחו ודפדפו בגליון "על המשמר", ושוחחו על חדשות היום כנהוג; והבחורים הרעבים תמיד פרסו לעצמם פרוסה עבה לאורכה של כיכר הלחם שנאפה במאפיית גדליה בכפר תבור, ומרחו עליה שכבה לא פחות עבה של חמאה אמריקאית מלוחה, תרומת העם האמריקאי (ככתוב בקופסת הפח הזהובה הגדולה) לעמים הרעבים בעולם, או מרחוה בממרח אגוזן, אותה חמאת בוטנים סמיכה שטעמה גן עדן וגם נותר הרבה זמן בפה, כי הלשון אינה מסוגלת להסירה מבין השיניים והחך, או ניגבו בה (בפרוסה) את דפנותיה של מחבת הטיגון הגדולה שעומדת במרכז המטבח מכוסה בשמן קר, ומשוטטים בין החבורות, נוגסים בפרוסה הנוטפת ומתעדכנים ברכילות האחרונה ושומעים, או מספרים, מי הם הזוגות שלבטח יודיעו בקרוב על כניסתם לחדר משפחה ומי הן הבנות האחרונות בהריון. למרות כל אלה אפשר היה לחוש באווירה שונה, בתכונה מיוחדת.

 

הערב, מתחת לשגרה העליזה מסתתר מתח סמוי. עין זר לא תבחין בו אך הוא ממשי וקיים ויתפרץ אם רק תגרד על פני השטח בקצה הציפורן. הוא הצטבר במשך תשעה חודשים של בירורים, דיונים, הרצאות, דו"חות מישיבות הוועד הפועל ומהמועצות והמפגשים של התנועה והמפלגה. הוא הלך וגבר בימים ובלילות של ויכוחים בחדרים, בשדות, מתחת לפלטפורמה בשעת מנוחה ביום קציר, מתחת לקלחת המזרימה מים קרים במקלחת המשותפת, מעל לדפי עלון הקיר, ליד השולחן בחדר האוכל בזמן הארוחה, ליד מיטת התינוק בשעת ההשכבה בבית הילדים. בזמן האחרון התקיימו שיחות הקיבוץ בתדירות של פעמיים בשבוע והערב חייב המתח הזה להתפוגג. חייב.

חייב. מפני שכבר נאמרו כל האמירות.

הלילה ייפול הדבר. ליל העשרים ביולי אלף תשע-מאות חמישים ושלוש. יום ב' בשבוע.

 

"מטאטא הברזל"

חזן פתח את תיק העור שהביא עמו, פשפש בתוכו ושלף פיסת נייר קטנה, הניחה על השולחן ועיין בה. כאשר פנה שוב אל הקהל, היו פניו עצובים כמי שצער אישי מעיק עליו.

"חבל ששמחה זאת אצלכם נוגעת ביגון. ביקורים אלה מעוררים בי צער עמוק ביותר. בשבילי כל ביקור כזה הוא חמור מאוד. יודע אני מה שכותבים עלי בעיתונות שחברים מכאן הפכו אותה למורה-דרך שלהם. ואינני מבין לפשר השמות האלה שמכנים אותי".

 

בפינת החבורה הייתה תנועה כמעט לא מורגשת לשמע המלים האחרונות. אֶאוּחֶניה הפסיקה לרגע את הסריגה ואמרה משהו לאוזנו של דוד שלה. שניהם החליפו חיוך מאופק. כולם ידעו שקבוצות הסנה'איסטים ברחבי הקיבוץ הארצי מכנים את חזן "מטאטא הברזל". היו כינויי גנאי אחרים, חמורים יותר, כמו "האינקוויזיטור". אפילו "התליין".

 

בעת האחרונה הלך חזן לכל קיבוץ בקיבוץ הארצי בו נמצאו קבוצות חסידיו של משה סנה, אשר לפני חודשיים גורש-פרש ממפ"ם וייסד מפלגה חדשה. בואו של חזן סימן לרוב - לא תמיד - את סוף הפרשה שנסתיימה עם הוצאת החברים מהקיבוץ לאחר משאל-עם בו כל חבר הצביע בגלוי. כעת הגיע תורו של קיבוץ גזית.

 

זה לא יהיה מאבק הוגן. אם יהיה מאבק בכלל, תהתה.

הייתה לה תחושה של כשלון אישי בקשר לאֶאוּחֶניה, ידידתה הקרובה. חודשים היא מנסה לשכנעה, לשווא. אֶאוּחֶניה יושבת שלובת רגליים, דבוקה לדלת הכניסה למטבח, סורגת גרבי צמר לתינוקת שלה ומדי פעם מנגבת זיעתה בקצה שרוול חולצתה. שלושת המאווררים התלויים מתקרת הצריף המלוהט, מערבלים אוויר חם וזבובים שמנים עייפים.

 

משהחלה השיחה היא ניסתה לצוד את מבטה של אֶאוּחֶניה אך זו התחמקה. חברתה הטובה ביותר עוד מימי הילדות והנעורים, בתיכון ובקבוצה האינטימית בתנועת הנוער אינה נענית לה. כה הכירו האחת את השנייה במשך כמעט כל שנות חייהן, שיכלו לשוחח מרחוק בשפת סימנים פרטית, בהטיית ראש קלה, בהרמת גבה ואצבע. הערב היא יושבת רכונה על סריגתה, משרבבת את שפתה התחתונה, בהבעה כעוסה ומתגרה. היא סורגת כדרך הארגנטינאיות: מחזיקה את שתי המסרגות מתחת לבתי השחי ובתנועות רחבות מניעה את כל הזרוע והכתף להעלות עין - לא כדרך הפולניות, שמזיזות אצבעות בתנועה חסכונית וקלילה.

 

אחרי הלידה שמנה אֶאוּחֶניה. עדיין לובשת שמלות רחבות שתלויות עליה ברישול ותנועותיה מסורבלות. הכתמים החומים עוד לא נעלמו מעור פניה, שהיה פעם צח וחלק ומבהיק כחרסינה יקרה. קו שפתיה המלאות, החושניות, יורד בזוויות הפה במרירות חדשה, לא מוכרת. לא חזרה להיות הנערה שהייתה: עליזה ומושכת, מודעת לחינה ונועזת, ערנית וחריפת שכל - בת מיליונרים מפונקת שהחליטה להיות חלוצה ויהי מה.

 

האם אסלק את חברתי?

מחוזות הילדות והנעורים הציפו אותה לרגע וצבטו את ליבה. כנראה, אמרה לעצמה, אני אאלץ הלילה להוציא את אֶאוּחֶניה מהקיבוץ.

 

"... כי חברים אשר נתקו את קשריהם עם התנועה נידונים לניוון".

החסירה את תחילת המשפט ואילצה את עצמה להתרכז בדברי חזן.

 

"וזאת דרך שחזרה ממנה אין. במק"י יש הרבה חברים מהשומר הצעיר. הם נשארו בצדי הדרכים. יש סיבה: אלה שטעמו פעם את טעם החיים החלוציים, אינם יכולים אחר כך לאורך ימים להישאר רק בחברותם במפלגה שלא הקימה אף מפעל ולא נתנה אף צעד קונסטרוקטיבי".

 

מה היא שומעת? האם נכון שהסנה'איסטים שלנו התקשרו עם המפלגה הקומוניסטית? לא יתכן. אֶאוּחֶניה הייתה מספרת לה. אולי לא. אולי היא כבר חצתה את כל הקווים והיא יותר פנאטית ממה שחשבה. דוד משפיע עליה.

 

"מכיוון שאני יודע זאת ואינני יכול לשכוח היום שהחברים הנם עוד היום חברינו, שהם חונכו אצלנו, שמעדו ונכשלו. ואנשים מבחוץ אשמים על כישלונם".

 

לא רק אנשים מבחוץ אשמים, תקנה אותו בינה לבינה. בין מנהיגי השמאל במפ"ם היו אנשים מבפנים, מתוך התנועה, כמו למשל אלעזר פרי, העורך הראשי של "על המשמר", חבר מרחביה, וקובה ריפתין, חבר עין שמר, מזכיר מדיני, ואחרים. ואם אלה נשארו בקיבוציהם ואף המשיכו למלא את תפקידיהם אפילו כנציגינו בכנסת - מסכמת היא לעצמה - אחרי כל מה שפעלו, מדוע שלא יוכלו חברינו להמשיך לחיות איתנו, אחרי שמעדו ונכשלו?

 

מפני שהמנהיגים האלה חזרו בהם, והחבר'ה שלנו לא - אמר לה קולה הפנימי. ובכל זאת - התווכחה איתו - אולי, אם ניתן להם זמן, אולי ישנו את דעתם. תראי אצל השכנים שלנו עין דור: הם לא הוציאו את יהודה כ', שהיה מראשי סניף מפ"ם בתל-אביב ומזכיר ארגוני. איש מוכשר, בעל השפעה ושקול; לא עולה חדש מהפכן מדרום אמריקה. נעשה סנה'איסט וחבריו לא הוציאו אותו. למה למהר, למה לדחוק את הקץ? מה בוער?

 

"אבל אין ברירה" - שמעה את חזן משיב לה, כמו קרא את מחשבותיה - "ראשית כל, אנו צריכים לנסות להציל חברים עד כמה שאפשר. אבל הנסיון המר הוכיח לנו שחלק מהחברים האלה משמשים סוכנים וחותרים בתוך הקיבוץ" .

 

זאת הבעיה, הוכיח אותה קולה האחר: סוכנים. את בטוחה, בטוחה מאה אחוז שהחברים אינם סוכנים של סנה או אפילו של הקומוניסטים? סוכנים - כתבה במוחה את המלה שלמדה לאיית לא מזמן. לא בטוחה, ענתה. מקווה שלא.

 

בשולחן הסמוך לה, שלף עזריאל מכיס חולצתו חפיסת "לטיף" מקומטת, הוציא מתוכה סיגריה מעוכה וגילגלה עת ארוכה בין בוהן ואצבע, בהיסח הדעת, עד שהציתה ושאף שאיפה עמוקה. אינסטיקטיבית נשלחו ידיים לכיסים במקומות שונים באולם וריח הטבק הכבד השתלט על יתר הריחות שבצריף. העשן התמר מעלה בקו ישר. אף לא טיפת רוח. גבריאל, ישב זקוף על ידה. לא עישן ולא חייך כאשר הצטלבו מבטיהם.

 

"כל דרכו של סנה היא חתירה"

עזריאל התרווח על מושבו, שבע נחת ורגוע. פרצופו המתחייך בלט בין הפנים המתוחות שמסביבו. אומנם חיים ש' המזכיר ביקש אותו שימנע מליטול את רשות הדיבור בשיחות הקיבוץ האחרונות, מכיוון שהחבר'ה חשבו אותו ל"ימני" ודבריו שלהבו את הרוחות בשני המחנות. והוא נענה ברוח טובה לבקשת חברו הטוב, עוד מימי הגרעין "טוסיה אלטמן" שהתארגן בפולין לאחר המלחמה. יחד היו בהכשרה בגרמניה, בבריחה ובנדידה על פני אירופה, באוניית המעפילים, במחנה בקפריסין בו נולד בנו בכורו, בעלייה לארץ. יחד באו לטירה, גבעה נידחת עם חורבות של כפר ערבי נטוש, המשקיפה על ואדי בירה. יחד באו איתם להשלים את קיבוץ גזית: חבורה של טרנסילוונים שהשלימו גרעין טורקי שהתפרק ועוד גרעין של פולנים שבאו מבית-זרע אחרי מלחמת העצמאות. ורק לפני כשלוש שנים, עם בואה של ההשלמה הארגנטינית הגדולה וראשית בניית נקודת הקבע, החלו טועמים טעם של יציבות, של בית. סוף סוף בית.

ועכשיו פרשת סנה. בדיוק באמצע השוונג הגדול. ילדים מפונקים אלה משחקים בקרל מרקס ועלולים למוטט את יסודות הבית שזה עתה הונחו.

ניכר בעזריאל שנהנה הנאה רבה מדבריו של חזן, האומר מה שנבצר ממנו לומר.

 

"הייתי בכרמיה" – מגלה חזן - "בהראל, בעין שמר, מסילות. בכמה קיבוצים אמרו החברים שרוצים להישאר בתנועה. שהם ישרים עם התנועה. שרוצים להישאר כי רק יש להם קצת פקפוקים. חברים כאילו "נפגעו" במקצת. אבל, יסלחו לי החברים שאינני מתייחס אליהם באמון מאה אחוז. לא אתפלא אם מחר אני אראה את החברים האלה משמיצים אותנו. אני רוצה להגיד בבירור, כי בהשומר הצעיר לא היה לנו אף מקרה של שליחת אנשים לחתירה ולו מתוך תמימות ולא מתוך הכרה פרולטרית. כי לא ראינו דבר יותר מלוכלך, יותר גועלי...". לא בחמת זעם או בהתלהמות אמר את הדברים. היה ניגוד מוזר בין מילותיו הקשות ובין פניו השלוות.

 

"לדאבוננו כל ניסיוננו עם מק"י וסנה הוא הפוך לגמרי. כל דרכו של סנה אצלנו היא חתירה."

בקול שהתעבה ונצרד מאוד הוסיף - "הדיבור שלי מלווה הרבה רגשות מרים, הרבה חשדות. הם צריכים להרוויח להם את האמון, אם רוצים לעזוב אותנו או להיפרד מאיתנו באופן הגון."

חזן מזג לעצמו מיץ תפוזים מהבקבוק לספל חרסינה השמור למרצים, שתה בלגימות קטנות ומחה את פיו ואת זיעת מצחו.

 

במרווח השתיקה השתחל לפתע קולו המתנגן של דוד, שנעמד בפינת החבורה:

"אני מוחה על דבריך, יעקב חזן."

רחשים של אי-נוחות ואי-הסכמה באולם. לא מקובל להפסיק מרצה באמצע דבריו, ומה עוד שהמרצה הזה הוא חזן. ועוד האירוניה חסרת-הטעם: לקרוא לחזן 'יעקב חזן'.

"אני מזמין את התנועה שתוכיח שאנחנו עשינו אכן כל מה שמאשימים אותנו. על כל צעד ושעל אומרים עלינו שאנחנו חותרים. אם אנחנו מדברים בינינו, אם אני מביע את דעתי, אם חבר מדבר עם פלוני, אם אני קורא בקול רם קטע מעיתון או מספר, אז אני חתרן?!"

 

פרשת מרדכי אורן

צעקתו נשמעה באוזניה מלאכותית משהו, בלתי אמינה. דוד היה בדרך כלל בחור שקט ואת מאבקיו הוא ניהל באורח שקול ונימוסי, אפילו באדיבות מה. "אתם לא תצליחו להוכיח לנו שאלה דברים נכונים, שיש בכלל יסוד לדברים האלה. כל הדברים האלה הם שקר מאלף עד תו."

דוד הטיב את גשר המשקפיים על אפו. חיוכו הקטן הקבוע על פניו חזר אליו. הוא מוחזק בעיני עצמו וידידיו הקרובים כאינטלקטואל. פועל בניין שמתמצא בכתבי מרקס (מן היחידים פה שקרא את "הקפיטל" כולו, על שלושת כרכיו, לא יאמן), פעיל בוועדה הפוליטית. חיוכו התמידי הנוטה קצת הצידה התפרש שלא בצדק כביטוי לרגשי עליונות והתנשאות כלפי החברים שבאו מאירופה ולא הספיקו ללמוד. הוא שולף ציטטות מקצוען. בלהט הוויכוח הוא מסוגל למצוא בן רגע את מראה המקום המבוקש אצל כל-כתבי מרקס, אנגלס, לנין וסטאלין ובו ההוכחה לצדקת עמדתו בסוגיה הנידונה. מתרגם מספרדית מה שעדיין לא תורגם לעברית - תרגום לא תקני, עם שיבושי תחביר - כך מעירים יודעי-דבר - אך מדוייק בתוכנו.

 

בספרייתו המסודרת על גבי לוחות עץ מארגזי תנובה יש ממיטב ההוגים והיוצרים: פדריקו גרסיה לורקה, פבלו נרודה, ג'ורג' אמאדו, בצדי הקלסיקונים של הסוציאליזם המדעי עומדים כל כתבי זיגמונד פרויד ולידם, רומן רולן וג'יימס ג'ויס, ובהישג יד, על הכוננית שעל יד המיטה, מונחים עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה. מנהג קפריזי יש לו לדוד לומר את השם הפרטי של כל סופר, כמו רוצה לרמוז על הכרות אינטימית עמו. לעתים תכופות באה לדפדף ולהחליף ספרים ולבחור לעצמה משהו בשביל הנשמה.

 

בשבת האחרונה, בביקורה האחרון בחדרם, כאשר היא ניסתה בפעם המי יודע כמה לדבר אל ליבם, הראה לה דוד את הקטע, מסומן בסימניית עור שציור של גאוצ'ו מוטבע בה: "איני אוהב את מידת הצדק הקרה שלכם. ומעינו של השופט שלכם נשקפת אלי הפלדה הקרה של התליין". ניטשה, כה אמר זרטוסטרא.

 

נתחלחלה לנוכח המלים. אבל התעשתה מהר והזכירה לו שבדיונים על פרשת אורן הוא, דוד, היה בין מצדיקי הדין[0].

"קומוניסטים", ענה לה דוד, "רשאים לעקור מקרבם אלמנטים מזיקים למשטר. בוגדים, מרגלים, מתנגדים, טיטואיסטים, טרוצקיסטים".

 

בעניין אורן הייתה לו דעה נחרצת: הוא היה אשם. לא פעם התגלה בהיסטוריה מרגל בחוגי העלית. אין פה שום חידוש.

 

"אני לא מאמינה."- אמרה לו נסערת - "אתה מוכן שישפטו ויתלו את מרדכי אורן בפראג, בטענה שהוא מרגל ציוני ואתה יודע שהכל שטויות. שהוא חבר קיבוץ כמוך. והוא שייך דווקא ל'שמאל' של מפ"ם כמוך, והוא חבר טוב של ריפתין ועוד שמאלנים כמוהו. ואתה מצדיק את השופטים הקומוניסטים שאולי ידונו אותו לתליה בפראג?! אתה לא רואה שהם טעו, אתה לא רואה?"

 

 אֶאוּחֶניה כמו התעלמה מהשיחה ומהמשוחחים. שרועה על המחצלת שעל הרצפה, מרוכזת כל-כולה במשחקה של בתה, הבונה מגדלים מקוביות צבעוניות - בונה והורסת - הפנתה להם את גבה. לפתע הסתובבה ונעצה בה מבט קר, כמעט עוין. דוד פתח את פיו להמשיך את הוויכוח אך ויתר. הסיר את משקפיו, ניגב את הזכוכיות בשולי חולצתו, פשט את חיוכו והפטיר: "אני לא יודע מה הוא עשה שם. השופטים בטח ימצאו. אבל זה לא משנה. כאן זה לא פראג. כאן זה חברים, בית." ללא משקפיו וחיוכו, נראה דוד כנער עירום ופגיע.

 

אנחנו חברה לוחמת

בשיחת הקיבוץ הפגין דוד בטחון עצמי. הוא היה רגיל להתבטא ברבים ומזמן התגבר על אותה תחושה של עילגות וגיחוך-עצמי שמרגיש מי שמשתמש בלשון שאינה שפת-אימו ונאלץ להביע רעיונות נעלים באוצר מלים של ילד.

הוא השעין ידו על כתפה של אֶאוּחֶניה והיא נדנדה את רגלה בתנועה מתריסה.

"אני אוהב את המקום. אני פועל ואני פעיל. ואף אחד לא יוכל להוכיח לי את ההיפך. אני אוהב את הבית שלי שבניתי במו ידי. בידיים שלי. הבית בו נולדה בתי. אתם לא תוכלו לקחת ממני את האהבה הזאת" - אמר בנשימה אחת והתיישב.

 

חזן עט על המלים של דוד, כמו שציפה שתאמרנה:

"בית, אתה אומר. אתם טוענים שזה ביתכם. מה זה בית קיבוצי? זה הצריף הסתמי הזה? הרפת?". עצר שנייה וענה לשאלתו: "בית קיבוצי הוא החברה, המפעל. אנחנו לא אחוזה. אנחנו חברה לוחמת. מי שמוציא את עצמו מהחברה הקיבוצית נידון להיות עוין לבית הזה. הוא דייר משנה. אבל אנחנו לא בעלי-בתים להשכרת חדרים. אצלנו יכולים לדור חברים-שותפים."

רבים הנהנו בראשם והתלחשו ועזריאל אמר "נכון מאוד" בקול רם. חזן המשיך ללחוץ על הנקודה הזאת.

"...הסובייטים חושבים שאין קיום לעם אקסטריטוריאלי. שום דבר לא עזר. לנסות להכחיש את זה...".

 

שמעה חצי משפט ולא הבינה את ההקשר. ולאחר שהות קצרה דיבר חזן בטון מהורהר, כאילו לעצמו -

"ואני לא מבין איך אנשים שטעמו קצת מטעמו של השומר הצעיר הגיעו לדרגה כה שפלה. זה אחד מסימני ההיכר של בגידה טוטאלית בעם וביעדיו".

 

למלה "בוגדים" הייתה השפעה מחשמלת. עורה סמר. נגעה בידו של גבריאל.

מבין היושבים בפינה ליד דלת המטבח קם אפרים ס' כנשוך נחש:

"אתה לא תקרא לי בוגד בעם או בהשומר הצעיר. אני גאה בתנועה שלי. היא קרובה לליבי. אני גאה בערכים שלה". אמר ונעץ את אגודליו בחגורה השומרית הסוגרת על מותניו, שסמל מגן-דוד עטור זרי דפנה וזית ובמרכזו פרח חבצלת מתנוסס עליה. הוא תקע את מבט עיניו התכולות הרושפות בפניו הרגוזות של חזן אשר לפתע התרככו.

 

 "אם כך הדבר, אם אכן אתה מוקיר את התנועה, אז הגיע הזמן שתתבגר, בחור!" - נזף בו חזן בחיוך אבהי בלתי צפוי - "הגיע הזמן שתחליף כבר את מכנסיך הקצרים ותלבש ארוכים! תתבגר כבר, בחור!" צחקוקים מעטים ומהוססים נשמעו והרבה ראשים הורכנו ועיניים הושפלו, שלא לראות בעלבונו של חבר. כולם לבשו מכנסיים קצרים. חמסין.

 

על פניו הנעריים של אפרים ארשת תמהון. הוא הזדקף מלוא קומתו, רגליו פסוקות ואגרופיו נקמצים. מכנסיו הקצרים היו מקופלים גבוה ומתחת למקפלת הציצו כיסים לבנים ונחשפו שרירי ירכיים מחוטבים ושזופים. אפרים יפה התואר, הספורטאי רחב הכתפיים, הוא בחור רציני, מעורב ומגוייס לרעיון. הוא ראש סניף מפ"ם בעפולה ופעיל בעפולה עילית בין העולים החדשים ונוסע לשם בטרמפים כל יום לאחר העבודה. גם בשבתות.

 

וידוי נוגע ללב

כולו דרוך ומנסה לכבוש את סערת רוחו אמר אפרים: "אני בן פרולטר, פרולטר בעל הכרה, חבר מפלגה. עוד בהיותי ילד ליוויתי את אבא בפעולותיו במפלגה הקומוניסטית הארגנטינית. איתו הלכתי להפגנות; עזרתי לו להדביק כרוזים בלילות וברחנו משוטרים.

הייתה לי קירבה כמעט טבעית למפלגה זו. הייתי אמור לגמור את הקריירה שלי במפלגה הקומוניסטית. רק המאורע של מלחמת העולם עם השואה בה נספו הסבים שלי וכל משפחתנו הביאו אותי להתקשרות עם העם היהודי. כך הגעתי לתנועה בה אני פועל וחי מאז אני נער חושב. כי האמנתי שהציונות היא הפתרון הצודק לשאלת העם היהודי. הציונות הסוציאליסטית, המהפכנית", הרים את קולו להתגבר על הרעד שאחז בו - "שמתכוונת לשנות את המשטר". בלע רוק והשתתק באחת.

 

וידויו של אפרים נגע לליבה. הוא היה כעין קוריקולום-ויטה של הרבה מן היושבים כאן. הנוער היהודי הטוב והמעורב, הרגיש לסבל הזולת, החותר לחברה מתוקנת ונמשך להילת הגבורה של הצבא האדום, לארץ היחידה בה מתגשם הסוציאליזם ולמנהיגה, שמש העמים. ואחר כך, הטלטלה העצומה בהיוודע גורל יהודי באירופה. זכרה שראתה את הצילומים הראשונים של השואה בספר בהוצאת המפלגה הקומוניסטית דווקא. לפני שהחלו להופיע ספרי העדות השונים ביידיש, שאבא היה אוסף במדף ההולך ומתמלא בארון הספרים בבית.

 

קולו הסרקאסטי של חזן עקר אותה מהרהוריה:

"אפרים המהפכן מדבר אלינו כאילו הוא בא-כוח של התנועה המהפכנית בעולם! לשם מה ישבת עד היום איתנו? איך חשבת אותנו לדמוקרטים פרוגרסיבים ולא באת אלינו ואמרת... עד הערב? אני יודע למה אתה לא הגעת לזה שאתה צריך לעזוב כמהפכן מפלגה דמוקרטית. זה בזיון לנו שמישהו יחשוב אותנו לדמוקרטים-פרוגרסיבים!" - סינן במיאוס. הוא הסב פניו מאפרים:

"אני באתי ארצה ב- 1923 וכבר שמעתי את הסיסמה של לשנות את המשטר זה העיקר, מפי אנשי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל. אילו היינו שומעים להם, האם היה נעשה משהו בארץ ישראל? האם היה קם ישוב? הכל פרזיאולוגיה ריקה, טמטום מוחין, בגידה. זה לא היה אמת. זה היה שקר וכזב. אז וגם היום.

סנה אומר..." - זו הפעם השלישית או הרביעית שהוא נקט בשמו המפורש של סנה והחברים כאילו החליטו להתעלם ממנו. משה סנה לא היה מעולם בגזית. פעם אחת הוזמן להרצות בקיבוץ השכן, עין דור, וחברי גזית הרבים שנסעו לשמוע אותו חזרו מלאי התפעלות וימים רבים ציטטו את פניני הלשון שלו. אבל זה קרה לפני חודשים רבים, לפני שהחלה הפרשה.

 

"האימפריאליזם לא נולד כאשר סנה חדל להיות ציוני-כללי. מה שהחברים הללו מספרים זאת בריחה מהמהפכה. מפלגה מהפכנית, א) מוכיחה שצועדת לפני התהליכים הסטיכיים, ב) היא משנה את פני המציאות, ו-ג) היא מכינה את הכוח שבבוא היום יתייצב במערכה. האם אחד משלושת הסימנים האלה מתאים למק"י? האם היא יכולה להוכיח שבנתה משהו בכל תולדותיה של ארץ ישראל? האם היא יכולה להגיד שהיא יצרה את מעמד הפועלים? היא יכולה להגיד שתרמה משהו בהקניית העברית? האם לא אמרו (הקומוניסטים) שזאת שפה ריאקציונית? מה היא אמרה על הלאום? שזהו הכוח הריאקציוני ביותר. ביחד עם הקיבוצים. סנה גרוע ממק"י. איזו שליחות היסטורית הוא מבשר?"

סימן שאלתו נותר מרחף באוויר. איש לא התכוון להשיב לו.

 

האור הצהוב שבקע מנורות החשמל החשופות הבליט את אודם העיניים המזוגגות שנעצמות מדי פעם, ואת תנוחות הגופים העייפים. אחדים ברגליים מושטות ופלג גופם העליון שכוב על השולחן, או ראש רכון על הכתף, נרדמים ומתעוררים בבהלת פתע. יש המסתירים פיהוק ויש שהפסיקו להיאבק ונכנעו לתאוות הגוף המותש. אחדים הלכו למזוג כוס תה מהסמובר ובחורים יצאו להשקות את הגינה, כלשונם. היו שעמדו נשענים על הקיר.

בפינה ליד המטבח ישבו הסנה'איסטים ערניים וקשובים.

 

 "איך החברים אינם מתקוממים נגד האיש היורק יום יום בפניה של תנועתם? עיתונות של בור שופכין. חברה של השומר הצעיר לשעבר כותבת שאנחנו מסרנו לשלטונות הבריטים את אנשי מק"י. שקר וכזב!!".

 

הפוגה קצרה ריכזה שוב את תשומת הלב: "אנחנו חושבים שאין לנו דרך אחרת מאשר לאמץ לליבנו את הסינתיזה. ואנחנו יודעים שרק עם של נאמנים ליעודם הלאומי יכול להצמיח כוחות נאמנים למלחמה הסוציאליסטית".

 

"נדמה לי שהוא צודק, חזן" – לחשה לגבריאל חצי-רדומה ומתחה את אבריה. "אבל מה אני עושה עם אֶאוּחֶניה?" גבריאל הרים את גבות עיניו, כמו לסמן 'לא יודע', או 'אין מה לעשות'. לבסוף אמר "סינתזה" ברצינות שלא הכרתי בו. המילה היחידה שאמר במשך כל הלילה. דבר לא רגיל אצלו. לרוב היה נוטל את רשות הדיבור ונהג להתלוצץ ולהפריע...

 

המילה המאגית - סינתזה

איך שכחה את הסינתזה, אומרת לעצמה חצי רדומה. הסינתזה שמעניקה הסבר וטעם למאמץ היומי. איך לא אמרה להם, ל אֶאוּחֶניה ודוד... בכוח עצרה פיהוק אימים שעמד להתפרץ. השעון מורה על שלוש לפנות בוקר. לפני עשרים ושלוש שעות קמה לעבודה. יום ארוך בפלחה. שעה יפה לדון על ציונות וסוציאליזם ועולם המחר. המחר שלה הן אבני בזלת כבדות. היא מסודרת לעבודה בסיקול.

 

סינתזה, סינתזה, טרטרה המלה המאגית במוחה, נוסחת הפלא, מפתח לכל אוצרות האנרגיה האצורים בגוף ובנפש. תנאי קודם למאבק על משטר סוציאליסטי הוא הציונות. ציונות זה לעשות עלייה, לקום בבוקר ולעקור אבנים אפורות מרבצן, להעמיסן על פלטפורמה ולהסיען עד לוואדי לפריקה. לדרוך על עקרבים וכל מיני ג'וקים שצצים פתאום, לנקות את השטח היטב, ולחרוש ולזרוע. ולבנות קיבוץ שפעם יהיה פורח בשממה הזאת, על-יד הגבול הירדני.

והרי זה מה שהם עושים יום-יום, הסנה'איסטים, ומה שמבקשים להמשיך ולעשות. אז מה איכפת להם לקרוא לזה בשם ציונות? יש להפסיק עם הנאומים חוצבי הלהבות, עם ההכרזות הפומביות שרק מחדדות את ההבדלים, עם הפלפולים והחיפושים בכתבי אבות התנועה, הזאת או האחרת. איזו חשיבות יש למלים? העיקר, המעשה. בראש וראשונה -ידיים. הרי זה מה שלימדו אותנו, לא כן?

 

אל תעמידי פני תמימה - התעורר קולה השני מנבכי מוחה הקטן. מה הנאיביות המעושה הזאת? את יודעת היטב מה חשיבותן של מלים, של ניסוח אידיאות וערכים. אילולא המלים, גם את לא היית כאן. שום דבר לא היה כאן.

 

"סנה בעד התנועה הקיבוצית'..." - ציטט חזן בעוויה של לעג ובקול רועם שעורר בבת אחת את כל הנרדמים.

"מי שבוער בו הנר, אל ילך שולל אחרי תורת רמאים. זכינו לגרומיקו מכיוון שלא קיבלנו את תורתה של מק"י. אם נשאר נאמנים לעצמנו, ואחרי תקופת משבר, תבוא תקופה של עלייה ונשיג את גרומיקו שנית".

"אם יש חברים שכבר הם של מק"י וסנה, שילכו.

 

חזן הטה שוב את ראשו לפינה השמאלית - "ואני רוצה לשאול את החברים הללו, ברגעי ההכרעה האחרונים: לשם מה באתם לארץ ישראל?"

ומיד חזר לקהל שלו - "דבר עלייתם הופך לדבר טראגי-קומי. מדוע הם הצטרכו לעזוב בדרום אמריקה את המהפכה? לא יכלו שם למגר את פרון?

הייתי מבקש שיחשבו האם יוכלו בארגנטינה להילחם ככוח חופשי. שיענו: האם על ידי העלייה של היהודים, והקמת מפ"ם קם כוח חדש או לא? אם יהיה סיבוב שני, תצטרכו לבוא שוב תחת דגלנו, כי שום דבר לא יעזור לכם.

אלה המרקסיסטים הסוברים שהכל נגמר, ושלומנו מובטח, חיים באשליה.

העולם יחיה בשלום, אבל כאן בארץ יכול להמשיך ולהישפך דמנו.

זאת היא בריחה פחדנית מהחזית. החזית תהיה בגזית. ורק אם תל-אביב תהיה קשורה עם גזית, תהיה חזית גדולה."

חזן גמע את שארית המיץ.

 

"יש בתוכנו חברים שנכמרים רחמיהם ואומרים: זה לא לפי הנוהג של השומר הצעיר". אצבעו המאשימה הצביעה עליה. נבהלה. ובכל זאת אמרה לו ישר לעיניו: זה לא לפי הנוהג של התנועה. בפירוש, חזן. לא הנוהג.. 'לא אוכל לזרוק ידידה שהכרתי מאז למדתי ללכת. לא אוכל. גם אם היא חושבת אחרת. אף אם היא טועה. הרעות העמוקה שנארגה במשך שנים, שזורה באלפי שעות של לבטים ושיחות נפש, בטיולי לילה בעיר, בהפלגות אל היערות עם חניכים'. חזן לא שמע את מה שאמר מוחה הקטן.

 

"שהקיבוץ יצביע על זה"

אותה הדואליות הנושנה שהייתה מודעת לה, הכאיבה לה כעת כמו סכין שננעצת בבשר והופכים בה: הומניזם מול מהפכנות. מצד אחד, הומניזם כמשאת-נפש. אהבת האדם כפשוטו, אהבה שווה לכל-אדם, גם לשונה ממך, דווקא לשונה ממך; האמפטיה לחלש, לסובל ולנרדף. ומצד שני, הדבקות במהפכה כדרך למימוש הרעיון. המהפכה, שתובעת קנאות ומשמעת, שדורשת לא פעם אכזריות, כלפי אחרים וכלפי עצמך; שסולדת מסנטימנטאליות זעיר-בורגנית צבועה, שאין בה סובלנות כלפי הדעה החורגת, אבל אם מתעוררת מחלוקת, מתווכחים ומשתדלים לשכנע עד שמתקבלת החלטת הרוב. ואחר-כך אין ערעורים. ואין משוא פנים. ופשרות דוחים בשאט נפש.

כל זאת היא יודעת וגם מקבלת. היא בחרה בזאת מרצונה החופשי. התנועה היא וולונטרית: מסכימים למצע הרעיוני נשארים. לא מסכימים, עוזבים. איש לא הכריח אותם לבוא. ובכל זאת. אנשים נבחנים על פי מעשיהם... והם אנשים טובים. לא אנשי שוליים.

 

סקרה את האנשים: יחיאל המזכיר של השנה שחלפה, ובת-עמי הקולומביאנית המתלהבת ,ויוסף ה' הגזבר הנוכחי, יעקב בוקלר הרציני הישר ומוכשר, מנהל בית החרושת, לוי רכז הקניות, דוד רכז הועדה הפוליטית, אבינועם , איציק"ל, דן, הפלחים המסורים, תנחום המכונאי, יהושע השמן, לאה האחות, והאחרים. פועלים טובים, אנשים חרוצים, שלוקחים אחריות. ואת אֶאוּחֶניה היא מכירה היטב. היא ישרה ונאמנה.

 

ואם היא עוסקת בחתירה פנימית? היא או חבריה? - הציק לה קולה האחר. "ומה זה בדיוק חתירה"? - שאלה את גבריאל, שענה "שש...אחר כך".

אולי הם חברו עם קבוצות אחרות ומנסים להרחיב את השפעתם כאן. חוץ מזה, הייתה מועצה, והרוב החליט...

הרוב החליט, אבל אולי אפשרי יוצא-מן-הכלל אחד קטן בתוך הכלל הגדול? היא אינה יודעת מה קרה בדיוק בכל הקיבוצים. כמה הם. כמה הוצאו? האם יש סכנה אמיתית לתנועה? לקיבוץ? חזן נשמע מודאג, תוקפני מתוך חרדה ואי-ודאות. היא אינה יודעת אפילו מי הם הסנה'איסטים בגזית. הרבה מתלבטים. מנחם אמר לה היום, שהוא עדיין לא יודע איך יצביע הערב.

הם מחופרים בעמדות מבוצרות ואינם יכולים לסגת נסיגה מכובדת. רק אנחנו, אולי, הרוב הגדול והחזק, נוכל לגלות רוחב לב. זיק של חברות, או חמלה.

בתנופת יד גירשה את המחשבה כמו הייתה זבוב טורדני שהתיישב על ראשה.

 

"אני מזהיר אתכם בפני הדבר הזה. התנועה שלנו רק יכולה להתקיים כתנועה מהפכנית, קנאית לערכיה, שתרחם רק על עצמה. אחרת לא נוסיף קום. אי אפשר לחיות בהשומר הצעיר לחצאין: או איתו או מחוצה לו. אולי יהיו אלה שירצו לדחות את ההכרעה. הקיבוץ שמכיר את האנשים, אולי ייתן להם עוד זמן להרהר. אני אומר לכם: הבית של גזית בוער. אתם צריכים לכבות את השריפה. אלה ששינו את דעתם, שייפרדו ממנו בכבוד. כמעט שבאף מקרה לא קרה ככה. הכל נגמר במעשי שנטאג' (סחיטה) מכוערים. יש לקיים משאל-עם. המשאל לא פוגע. זה ראי של כבוד. אנחנו מאמינים לחבר. אבל אוי ואבוי על אלה שנתפוס אותם בשקר. לשבור אותם, את הרגליים והידיים."

 

בדממה המוחלטת שהשתררה נצטלצל קולה המתכתי של מסרגה שנפלה על הרצפה. עורה הצטמרר כאילו הוכתה במכת חשמל. בריזה רכה נשבה מהמערב והסיטה קלות את הווילון. השמים החווירו.

סמוקת פנים אספה אֶאוּחֶניה את כלי הסריגה ונמלטה דרך המטבח.

 

"אני מציע שהקיבוץ יצביע על זה" - סיים חזן, עיניו בדלת שנטרקה.

 

שליטים ללא עוררין / עזרא דלומי

 

לפני כשנה וחצי מסרה דבורה שכנר לידי פרק מספר שבכתובים על פרשת הסנה'איסטים בגזית וביקשה שאחווה דעה. זה היה מסוג החומרים שחשים צמרמורת עם קריאתם. קבוצה חברים אחת מסלקת, בהוראת המנהיג, קבוצת חברים אחרת. דבורה, כמה אירוני, תמכה בהחלטה שסילקה מגזית את חברת ילדותה, אֶאוּחֶניה. לפני כחודש הלכה דבורה לעולמה מבלי שהספר החשוב יראה אור.

 

דבורה, אישה רבת פנים, שילבה עבודה עם הוראה, כתיבה ועשייה פוליטית, כחברה בחוג אורנים. היא כתבה את הביוגרפיה "אויטה", את הספר "נערה פוליטית", ערכה את "מחכים ללנק", ספר מדהים על קורות משפחתו של בן זוגה גבריאל בשואה, אך לא סיימה את עריכתו של ספר המשך בנושא. לימים היא תאמר, שהטראומה מפרשת סנה הדירה כל מבחן רעיוני בעת קליטתם של חברים חדשים לקיבוץ, דבר שפגע בחוסנו השיתופי והרעיוני בבואו להתמודד עם המשברים שיבואו.

 

***

דורון נדיב (משמר-העמק) כותב דוקטורט בנושא "הנהגה ואופוזיציה בקבה"א ובקבה"מ (1948-1956): המקרה של פרשת סנה". לדבריו, ראשיתו של משבר סנה, במשפטי פראג שהחלו ב-23.11.1952. אלה הובילו להקמת חטיבת השמאל במפ"ם (13.1.1953) בראשות סנה (שלימים תצטרף למק"י) ולסילוקה מן המפלגה. תומכיו בקבה"א נחשדו במעשי חתירה ואף בבגידה.

 

במהלך 1953 החלה ההנהגה, שחששה מפני איבוד שלטונה ומפני פילוג כמו זה שהיה בקיבוץ המאוחד, במבצע טיהורים, בו סולקו מן הקיבוצים כ-250 חברים צעירים, רובם מעשרה קיבוצים, בהם בלטה התמיכה בסנה. ההנהגה הגיעה לשלב הטיהורים במצב נוח: מזכירויות הקיבוצים היו לימינה ומנהיגי השמאל בתוך התנועה - קובה ריפתין ואלעזר פרי - לא חצו את הקווים המפלגתיים. הם פעלו יחד עם ההנהגה כדי שתומכיהם יישארו בקיבוצים. כך בודד הגרעין הקשה של תומכי סנה, באופן שאפשר את הטיהור.

בין השנים 1954-1956 המשיכה הנהגת הקבה"א במאבקה באופוזיציה בראשות ריפתין ופרי, ששרדה את הטיהור. לבסוף, בהודעה שהוציאו השניים, הם הכו על חטא טעויותיהם ובכך הגישו כתב כניעה לחזן ויערי. הטיהורים עצמם הסתיימו עם פירוקו של קיבוץ הראל בספטמבר 1955.

למרות הפגיעה האנושה במספר קיבוצים, נראה שההנהגה הצליחה במאבקה. בניגוד להערכות על 10% ויותר, חטיבת השמאל סחפה רק 2.5% מכלל חברים. יערי וחזן השיבו לעצמם את ההגמוניה.

 



1 ליל ההחלטה על הוצאת הסנה'איסטים, בשיחת קיבוץ גזית, בנוכחות יעקב חזן, 20.7.53. הקטעים המודגשים, מתוך המקור: פרוטוקול האספה, רשום ע"י מרדכי כהן. ארכיון גזית. (להלן א"ג)

2 בפברואר אותה שנה התפוצצה פצצה בשגרירות ברה"מ בישראל. בעקבות זאת נותקו היחסים הדיפלומטיים. חזן מבשר כאן על חידוש היחסים בין שתי המדינות שחל באותו יום.

 

[0] מצדיקי הדין: כשנה לפני הלילה הזה, פורסם בעולם משפטו של מרדכי אורן, ישראלי חבר מפ"ם, שנתבע לדין ע"י השלטונות של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. במקלט הרדיו היחידי של גזית, בחדר האוכל, נשמע קולו של אורן, מודה באשמת היותו מרגל ציוני לשירות ארה"ב. הרוב הגדול של התנועה הקיבוצית ומפ"ם הגנו על חפותו של אורן. הקבוצות המושפעות ע"י סנה, הצדיקו את הדין.

נכתב בתאריך
23/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו