עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מילים שוות

מילים שוות

אברהם שרון, 22/11/2010

 

חזרת הבנים מחממת את הלב, אבל לא נכון לכנות את המקום שאליו הם חוזרים "קיבוץ מתחדש"

 

עובדת זרה

ראיתי אותה מסיעה על הקלונעית ישישה תשושה. עיניה מלוכסנות, מבטה ריק. היא דיברה בסלולארי בשפתה הרחוקה, הגעגועית. אולי תאילנדית, אולי פיליפינית. זרה ומוזרה, לא הבנתי מלה. בשבילי היא הייתה סינית.

 

פירוק הקיבוץ

אבא שלי, יעקב ז"ל, שלא נספה בשואה אבל לא חזר ממנה חי - רק קיים - היה אדם חכם ומיוסר. קנאי אדוק מאין כמוהו לקיבוץ השיתופי. באחת השיחות בינינו הוא אמר לי, שוב לא אזכור את ההקשר, שאין מתכון לפירוק הקיבוץ. הוא צדק. הוא טעה. אבא לא ממש דחף אותי להתפתח - וטוב שכך - אבל עד היום צרוב לי בדיסק הקשיח של הזיכרון הרך שלי משפט אחד שלו: "רק אל תהיה פקק, כי אז תמיד תשמש לסתימת חורים". הזמן עבר, אבא כבר איננו, אני חבר בקיבוץ, שכבר אינו ממש קיבוץ, מפורק. הוא התפרק, אכן, בלי שום מתכון.

נ.ב. אני לא פקק. אני לא סותם חורים. אתה יכול להירגע, אבא יקר. אין מתכון לפירוק "הקיבוץ", אבל "הקיבוץ" - כרעיון וכיישות, להלכה ולמעשה, מתפרק. אולי בכל זאת יש מתכון?

 

בנים חוזרים

לא כדאי להתבלבל. הבנים והבנות החוזרים - לא לקיבוץ הם חוזרים אלא אל נוף ילדותם. אל היישוב הכפרי. אל הדשא, אל השקט. אל מחוזות נעוריהם. אל הזיכרונות הטובים והיפים מבית אבא-אימא, מבית הילדים, מהמוסד החינוכי. מהחברות והחברים שנותרו. הם חוזרים לבנות ולטפח, להשקות ולתחח את ערוגתם הפרטית, את חלקת האלוהים הקטנה, להאמין או לכפור בה כלבבם. הם לא חוזרים לא אל האספסת, לא אל המדפסת, לא אל הטפטפת, אף לא אל הפטפטת. גם לא אל הערבות ההדדית. הם לא חוזרים לערוב לאיש לבד מעצמם, ממשפחתם. חרף זאת, שיבתם עדיין עשויה לנסוך תקווה: אחרי הכול, קיבוץ או אל קיבוץ - הקהילה גדלה, מתרחבת. השבילים המתרוקנים, אשר לא אחת רק קלנועיות נראות עליהם, נושאות את דומיית הקשישים התשושים, מתמלאים צהלות ילדים ועליצותם. זה טוב. זה מחמם את הלב, אבל לא נכון לכנות את המקום שאליו הם חוזרים קיבוץ מתחדש.

 

זיכרון

הזיכרון הוא צלקת סמויה. השִכחה - פצע פתוח, שותת. מה שאנחנו זוכרים הולך אתנו לאורך כל הדרך. מה ששוכחים - נשמט, נמוג. אני זוכר את הקיבוץ של פעם ומשהו לא מסתדר לי. הזיכרון הזה הוא צלקת שותתת.

 

הגבעטרון

פעם אחר פעם, דיסק נושק לדיסק, אני שב מאזין לתקליטורים היפים של שירי להקת 'הגבעטרון'. הם מחזירים אותי אל הקיבוץ של פעם, אל ארץ ישראל היפה והטובה, הישנה והנושנה, זו שכבר אינה. הם מאהיבים עליי שוב ושוב את אהבת נעוריי. מזליגים דמעה מגעגועיי. אני חש וחושב שלהאזנה התכופה שלי לשיריהם יש לא רק ערך נוסטאלגי. יש בה משהו תראפי. לפני זמן קטן שאלה אותי אשתי אם לא נמאס לי להאזין להם. לא, השבתי לה. בכלל לא. ההיפך. כמו כל אהבה, - ומי כמוך עשויה להעיד על כך - ככל שאני שומע יותר, אני מתאהב יותר. חזק יותר. עמוק יותר. היא הסמיקה טיפה אדומה.

 

נכתב בתאריך
22/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו