עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא בהכרח שוויוני

לא בהכרח שוויוני

מאת גלעד שפרן, 17/11/2010

 

בסוף נתכנס לקיבוץ שיהיה שיתופי ודמוקרטי, הומניסטי, לא בהכרח שוויוני, עם ערבות הדדית הוגנת

 

כקורא קבוע של "במקום" העזתי לבקש מהעורכת לכתוב בו כתבה קצת אחרת.

אני מקווה, שהרשות שקיבלתי להגיב בביטאון זה תהווה תחילה של הידברות על התפיסות השונות, בניגוד ל"לעומתיות" המקובלת היום.

הטריגר לכך אצלי הוא שלאורך רבות מהכתבות המתפרסמות כאן ניבט עלבון וכעס גדול על הקיבוצים המשתנים, וברבות מהן מוצגים החברים שהובילו את השינוי בקיבוציהם כבריונים רודפי בצע. הצגה זו אינה נכונה ואינה הוגנת.

כבן קיבוץ עין השופט הכעסים האלה מובנים לי, אך גם מוגזמים, ויש לי הנחה, שלבסוף נתכנס כולנו לקיבוץ שיהיה קיבוץ שיתופי ודמוקרטי, הומניסטי, לא בהכרח שוויוני, שהערבות ההדדית בו תהייה ברמה הרבה יותר גבוהה מזו שמחוצה לו, ושבו התרבות המשותפת היהודית ישראלית, החינוך וטיפוח האדם יהיו מרכז הווייתו.

 

***

אם להיות כנה, אני אכן מזהה הבדלים גדולים בדגשים האידיאולוגים בין הקיבוץ המשתנה לבין הקיבוץ השוויוני, ואותם אנסה להגדיר כאן.

בשני הטיפוסים הללו, הערבות ההדדית הפנימית היא חלק מתפיסת העולם.

פעם ראיתי ב"שוויון" ערך עליון. היום אני רואה בו, בשוויון (שאגב, במקרים רבים הוא הצהרתי בלבד), מרכיבים בלתי צודקים ובלתי הגונים.

במה שאתם קוראים "שוויון" יש הפרדה מכאנית, טכנית, בין מה שהחבר נותן למערכת המשותפת, לבין מה שהוא מקבל ממנה.

ה"קבלה" חייבת (?) להיות שווה, ואילו הנתינה, שונה מאדם לאדם, ולעתים שונה כרחוק מזרח ממערב. 

 

***

היום, כל החסכונות של חבר קיבוץ מעבודתו, במשך כל חייו, הולכים רק להעצמת החברה והקיבוץ (לא מהרווחים! מהחיסכון מהעבודה!). אם יש לו, לחבר הפרטי, צרכים "חריגים" כמו עזרה לבניו העוזבים, אין אלה נספרים כלל במסגרת ההגדרות ששייכות לקיבוץ, בעוד שאלה צרכים רגשיים עמוקים ולגיטימיים בהחלט של האדם.

 

הייתה תקופה, שבה הייתה הצדקה הישרדותית לכופף את צרכי הפרט בקיבוץ לטובת צרכי הכלל, בשנות הקמת המדינה והשליטה על השטח, אך תקופה זו חלפה.

איפה שהוא, בשנות השישים, היה צורך להחליף את הדיסקט, ולהכיר בכך שהמטרה, המוטב והמושא הוא האדם, חבר הקיבוץ ולא רק הקיבוץ.

צריך היה, כבר אז, להחזיר לפרט את מלוא ערך עבודתו, והקיבוץ היה אמור להתפתח רק מהרווחים של המגזר היצרני, ולא מהחיסכון של עבודת חבריו, ובוודאי שלא ממרכיבי הפנסיה שבהם.

 

***

אך אם לא אז, כך לפחות היום, יש להעמיד בספק ולבדוק הנחת יסוד זו.

חוק כבוד האדם וחירותו (1992), שנחקק כאחד מחוקי היסוד הבודדים בארץ, שבמסגרתו קיימת זכות יסוד של הקניין הפרטי, מדגיש את היות האדם הפרטי כבעל זכות טבעית לקניין, זה הנובע מעבודתו וקניין בכלל.

 

המצב, שבו הפרט תלוי תלות מוחלטת בקיבוץ (האם הואיל בטובו הקיבוץ לעשות לו פנסיה? האם הרשה לו לחתום לבנו ערבות למשכנתה, האם לעזור לבניו העוזבים, וכד') הוא מצב של תלות בלתי מוצדקת, שלא לומר ביטויים חריפים יותר, וכאן אני רואה חוסר צדק, וחוסר הגינות ב"שוויון" הזה. האדם הפרטי אמור להיות הריבון המלא על חייו.

האדם, החבר, הוא המטרה שיש לקדש, כולל מה שהוא מגדיר כעדיפות לצרכיו, ולא רק את מה שהקיבוץ מגדיר.

 

***

בקיבוצים עשירים לא חשים החברים בכל עומקה את תחושת הכאב והבגידה של בני דור הפנסיונרים, שהקיבוץ הבטיח להם ולא קיים פנסיה הגונה לעת זקנה, ואילו את החיסכון מעבודתם הפרטית השקיע הקיבוץ בענפים, ב"אחזקות" שונות במניות, ואינו מממש אותם עתה, לטובת הפנסיה שלהם, בנימוק שזה יקשה על הקיבוץ להשתקם כלכלית.

כאן אשמה גם התנועה, שאינה אומרת אמירה ברורה ומחייבת לטובת האדם, וקצת לרעת הקיבוץ, שאמור להחזיר לחבריו חוב של (אי) כבוד.

הרעיון שעומד מאחרי הקליטה של "חבר בעצמאות כלכלית" בקיבוצים שוויוניים יכול לתת איזה שהוא פתרון לכך. אבל בעצם, למה רק לנקלטים החדשים לחברות בקיבוץ מגיע צופר שכזה? מדוע לא לכלל החברים, שהקיבוץ בכלל שלהם?

 

הכותב הוא חבר שניר. מתוך "במקום מס' 21

 
נכתב בתאריך
17/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו