עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האם התעשייה הקיבוצית מתחדשת?

האם התעשייה הקיבוצית מתחדשת?

מאת עודד ליפשיץ, 16/11/2010

 

בעבר הקמת המפעלים ופיתוחם היוו אתגר, היום לא בטוח שבעלות וניהול מפעל גדול מתאימים לקיבוץ מתחדש. שיחה עם עמוס רובין יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית ועם אלישע שפירא, תעשיין וראש המטה השיתופי

 

עמוס רבין: סכנה של חיסול קיבוצים

 

יש מפעלים חדשים?

בעשור האחרון לא הוקם בקיבוצים אף מפעל חדש.

 

הסיבות: מחסור בהון אנושי מתאים, שנמצא היום במפעלים ובענפים הקיימים בקיבוצים ובקרב עובדי החוץ הרבים, וכן סיכון גבוה. מפעלים חדשים רבים, בעולם ואצלנו, נכשלים ונסגרים. גם כשמצליחים, בדרך לרווחיות יש ברוב המקרים 20-15 שנים של הפסדים. היום הקיבוצים השיתופיים והדיפרנציאליים בוחנים את המפעלים בקריטריונים כלכליים: כדאי, או לא כדאי. יש פחות רצון לסכן את רוב נכסי הקיבוץ במפעל אחד, והמוטיבציה בקיבוצים, ובמיוחד בקיבוצים הדיפרנציאליים, להשקיע משאבים רבים בהקמת נכסים גדולים עבור הדורות הבאים, הרבה יותר קטנה מבעבר. להיפך: קיבוצים לא מעטים מוכרים מפעלים או חלקים מהמפעלים, כדי לפרוע חובות חיצוניים, לממן פנסיה - מהלך שמשמעותו פירעון של חוב פנימי של הקיבוץ לחבריו, וכדי לחלק לחברים את התמורה הכספית, כאן ועכשיו.

 

יש צמצום ניכר במספר המפעלים, מ-346 ב-2000 ל-257 ב-2008, גם בגלל שמפעלונים קטנים הוצאו מהרשימה. אבל, יש גם צמצום ריאלי ומשמעותי: ליותר מ-100 קיבוצים אין שום מפעל והם מתפרנסים רק מחקלאות, יזמויות שונות, עבודות חוץ ועוד.

***

חשוב לציין, שהדימוי הכלכלי של התעשייה הקיבוצית טוב בהרבה ממצבה האמיתי.

 

בהנחה, שמפעל טוב הוא זה שיש לו רווח של 10 מליון ₪ בשנה, או יותר לאורך זמן, בתנועה הקיבוצית יש רק 40-30 מפעלים טובים. כל השאר, יותר מ-200 מפעלים, מדשדשים. זה לא אומר שהם גרועים: בקיבוץ שלי, יקום, המפעל אינו מגיע לסף הרווח של מפעל טוב, אבל הוא משלם שכר למאות עובדים וביניהם חברים רבים, ולכן יש לו ערך גבוה ותרומה כלכלית חשובה.

 

יש גם קיבוצים שיתופיים לעילא שסגרו מפעלים, וכאלה שהכניסו שותפים חיצוניים, כמו חצרים ל"נטפים" ועין-חרוד איחוד שמכר חלק מ"ריקור". יש שיתופיים שמכרו את השליטה במפעלים, למשל יטבתה במחלבה ומעברות, שמכר לאחרונה את השליטה בחלק מהתעשיות שלו.

 

מצד שני, ובניגוד לרושם שאולי נוצר מהדיווחים הרבים על מכירת מפעלים והכנסת שותפים, הרוב גדול של המפעלים הוא בשליטת הקיבוצים. רק ב-27% מהמפעלים יש שותפות עם גורם חיצוני, וברובם הקיבוץ לא ויתר על השליטה. רק 3% ממפעלי הקיבוצים עברו לבעלות חיצונית מלאה.

***

במפעלי הקיבוצים יש גידול ופיתוח והמכירות במפעל קיבוצי ממוצע עלו מ-30.3 מיליון ₪ ב-1988 ל-110 מיליון ₪ ב-2008. קיבוצים רוכשים מפעלים ומקימים חברות בת בחו"ל.

 

ומה בעתיד? קשה להעריך. לא בטוח שבעלות וניהול של מפעל גדול מתאימים לקיבוץ מתחדש, ואולי גם לא לקיבוץ שיתופי. בעבר ראינו בהקמת מפעלים ובפיתוחם אתגר, אבל רמת הסיכון הייתה ונשארה גבוהה מדי. זה לא סביר כשרוב הפנסיה של קיבוץ היא המפעל שלו. זה יותר מסוכן מלהימנע מחלוקת סיכונים זהירה ולרכוש בכספי הפנסיה של החברים רק מניה אחת טובה, של "טבע" למשל.

 

מדוע לא השכלנו לבנות מודל לחלוקת סיכונים, שבו כמה קיבוצים מתחלקים בבעלות על כמה מפעלים, כך שמשבר כלכלי במפעל אחד או שנים לא יפיל את הקיבוץ, כפי שקרה לא אחת בעבר...

זו בעיה אסטרטגית של הקיבוצים והתנועה, שלא נפתרה. למרבה הצער, גם היום אנחנו לא מגבשים אסטרטגיה תנועתית כוללת ואסטרטגיה תעשייתית לקיבוצים. אחת הסיבות היא שלתנועה אין כסף.

 

זה מחדל ובושה שאין חוק שמחייב את הקיבוצים לשלם מס לתנועה! במדינות רבות כל מי שמקים קואופרטיב מחויב בחוק לשלם מס לאיגוד הקואופרטיבים המרכזי. אחד מאיגודי הקואופרטיבים באיטליה מחזיק נכסים בשווי 250 מיליון יורו!

 

אצלנו אין חובת תשלום מס, מיסי התנועה קוצצו בשיעור מופרז וחלק מהקיבוצים, גם שיתופיים, עושים דין לעצמם ואינם משלמים אפילו את מס התנועה המזערי. כשאין כסף, מזכיר התנועה נאלץ להתחנן על תקציב צנוע לסיור בחו"ל, וכדי לחגוג 100 שנים לתנועה הקיבוצית נזקקנו לחסדי בנק הפועלים ו"תנובה". כך, גם אין 100 אלף דולר עלובים להכנת תכנית אסטרטגית לתנועה הקיבוצית. זה מסוכן, מפני שמתבצעים, בעיקר בקיבוצים הדיפרנציאליים, מהלכים מסוכנים שעלולים לגרום לבכייה לדורות ולחיסול קיבוצים.

 

כשמקימים הרחבות קהילתיות, מעבירים נכסים יצרניים מהאגודה השיתופית לחברת מניות ומחלקים לחברים מניות סחירות, שאפשר למכור ולהוריש, הקיבוץ מאבד שליטה בנכסיו ומתפרק. חיוני ודחוף לגבש אסטרטגיה אחרת שלא תסכן את הקיבוצים, למשל, לשייך את פירות הנכסים ולא את הנכסים עצמם.

 

מה ההבדל בין דיפרנציאליים לשיתופיים בקליטת חברים במפעלים?

יש עליה בשיעור השכירים וירידה בשיעור החברים המועסקים בכל מפעלי הקיבוצים.

 

הסיבות: ירידה ברצון החברים לעבוד במפעלים, ירידה במחויבות של המפעלים לקיבוצים בגלל עליה מואצת בשיעור המנהלים השכירים במפעלים, מ25% לפני שבע שנים ל-60% שכירים היום, ועליה דומה בשיעור השכירים בתפקידים בכירים נוספים במפעלי הקיבוצים. הבעיה מחריפה במפעלים שבהם הקיבוצים איבדו את השליטה.

 

כל זה כאשר מתייחסים לממוצע. במיקרו יש הבדלים קיצוניים בין המפעלים, בדיפרנציאליים וגם בשיתופיים.

 

מה קרה לדפוסי הניהול ולתגמול מנהלים? זו בעיה גלובלית: אחת הסיבות למשבר הכלכלי העולמי היא שנוצר ניגוד חריף בין האינטרסים של העסקים לבין חמדנות ולתאוות הבצע של מנהלים, שדרשו וקיבלו מיליוני דולרים עבור הישגים מפוקפקים וקצרי טווח, שמוטטו מפעלים, חברות ובנקים...

אנחנו יכולים להתגאות במנהלי התעשייה הקיבוצית, החברים וגם השכירים. אצלנו לא קרה מה שקרה ב"כור", ברוסיה ובארצות הברית. בקיבוצי השינוי מנהלים חברי קיבוץ מקבלים שכר נאה, אבל לא התעשרו. רובם ככולם מעדיפים את טובת הקיבוץ על טובתם האישית, הם לא גנבו את הקופה וגם לא עזבו את הקיבוצים.

 

אלישע שפירא: בדיפרנציאליים מוכרים נכסים ומתנגדים לפיתוח

 

מה ההבדלים בתחומי ההקמה והפיתוח של מפעלי תעשיה?

בתנועה הקיבוצית כמעט ולא מקימים מפעלים חדשים, אבל בחלק מהמפעלים יש פיתוח מואץ ונועז בתחומים ובמוצרים חדשים. במקרים רבים פיתוח כזה דומה להקמת מפעלים חדשים, וכאן ההבדל בין הדיפרנציאליים לשיתופיים הוא משמעותי.

 

בשיתופיים יש תנופת פיתוח, ולא רק ב"פלסן" של סאסא, שעלה על הזדמנות נדירה לצמוח מהר ולהרוויח הרבה. בקיבוץ גבע הניחו זה עתה יסודות למפעל חדש ומתקדם מאוד (ר' במסגרת).

 

בעין השופט, שבו אני חבר, שלושת המפעלים, ובעקבותיהם הקיבוץ, נקלעו למצוקה במשבר העולמי האחרון. למרות זאת, חזרנו להשקיע בפיתוח בכל המפעלים. בין השאר, אנחנו מקימים, בשותפות עם חברה אירופית, חברת בת חדשה לייצור משנקים אלקטרוניים למנורות פלורסצנט.

***

בדיפרנציאליים יש אמון מועט בנכסים המשותפים, ואין נכונות של החברים, כשותפים וכבעלי מניות, להסתכן ולהשקיע במפעלים. יש, כמובן, יוצאים מהכלל, כמו שמיר - קיבוץ דיפרנציאלי שיש לו שני מפעלים מוצלחים והוא ממשיך להשקיע בפיתוח נמרץ, ועברון הדיפרנציאלי - שבו יש ל"ברמד" שבע חברות בת ברחבי העולם.

 

בתחילת הדרך מובילי השינוי הדיפרנציאלי תמכו בשיוך מיידי של הנכסים היצרניים לחברים. זה כמעט לא קרה. התברר, ששיוך כזה בחקלאות הוא בלתי אפשרי, מפני שזכויות המים והקרקע שייכות לאגודה השיתופית. למרות ששיוך מפעלים ונכסים יצרניים אחרים לחברים הוא אפשרי, לא חילקו לחברי הקיבוצים הדיפרנציאליים מניות סחירות. מה שקרה בפועל הוא שבחלק מהדיפרנציאליים מכרו נכסים יצרניים, והתמורה הושקעה בפנסיה ו/או חולקה לחברים. לא בוצעה שם השקעה בפיתוח יצרני, כמו בשיתופיים שמכרו נכסים.

 

כך, למשל, קיבוץ לוחמי הגטאות מכר את "טבעול" ל"אוסם" בכמה שלבים ובסכומי עתק. אחרי שהוסדרה פנסיה נאה וחולקו סכומי כסף נכבדים לחברים, ההנהלה הכלכלית ומובילי השינוי בלוחמי הגטאות הציעו להקצות מהתמורה בשלב המכירה האחרון סכום נכבד להשקעה במקורות פרנסה חדשים וחליפיים ל"טבעול". חברי הקיבוץ דחו את ההצעה וחילקו ביניהם את כל כספי המכירה.

 

לעומת זאת, בקיבוצים שיתופיים, שלא צברו פנסיה מספיקה, מייעדים הכנסות מהמפעל לתשלומי פנסיה שוטפים ו/או משעבדים את נכסי המפעל כבטוחה לפנסיה.

 

לקיבוצים שיתופיים חזקים מומלץ להקים מנגנונים, כמו "קרן חיים", לשיוך חלק נוסף מפירות הנכסים היצרניים לחברים, לחיסכון, לשימוש בפועל ולהורשה. אבל, הם גם ממשיכים להשקיע בפיתוח יצרני. קיבוצים רבים מוכרים חלק מהמפעלים לשותפים חיצוניים למפעלים, אבל בשיתופיים מייעדים חלק מהתמורה להשקעה בנכסים יצרניים, שומרים יותר על יכולת ההכרעה של הקיבוץ ועל מעמדו במפעל.

 

מה מאפיין את דפוסי הניהול ואת התגמול למנהלים?

יש גידול בשיעור המנהלים השכירים בכל סוגי הקיבוצים, אבל שיעור החברים בקרב מנהלי המפעלים בשיתופיים גבוה בהרבה, ללא דמיון, לשיעור הנמוך של החברים בין מנהלי המפעלים בדיפרנציאליים.

 

חברים בשיתופיים, שהם מנהלים ובכירים במפעלים, אינם מקבלים תגמול אישי. היה רק מקרה אחד, שבו מנהל חיצוני במפעל בקיבוץ שיתופי ניסה לתגמל ברכב חברי קיבוץ בתפקידים בכירים במפעל. פרצה מהומה והתגמול בוטל. ברוב המקרים גם מנהלים שכירים במפעלי הקיבוצים השיתופיים מודעים לכך שהיחסים בין המפעל לחברי הקיבוץ שעובדים בו אינם בשליטתם...

 

ובתחום קליטת חברים וקידומם?

בדיפרנציאליים כמעט אין קליטה יזומה של חברים ואין עדיפות לחברים על שכירים בקבלה לעבודה במפעלים. גם אין טיפוח וקידום של החברים בעבודה. ההבדל בתחום זה מהותי. רוב השיתופיים משקיעים הרבה בקליטת חברים, ובמיוחד צעירים, במפעלים, ובונים עבורם מסלולי התפתחות וקידום לתפקידים מקצועיים וניהוליים.

 

יש גם מפעלים בשיתופיים שאינם עושים מספיק בתחומים אלה.

 

מה צפוי בעתיד?

בשנות השבעים 80%-70% מהכנסות הקיבוצים באו מהתעשייה, כשבמשק הישראלי רק 20% מההכנסות היו מהתעשייה. אני מעריך, שבעתיד חלקה של התעשייה במשק הקיבוצי יקטן, ובעיקר חלקם של מפעלי התעשייה הקונבנציונלית, שבהם רבים מועסקים בעבודות פשוטות על רצפת הייצור ורק מעטים עוסקים בעבודות מקצועיות ובניהול. יחליפו אותם עיסוקים שיתאימו יותר לנטיות האישיות ולהשכלה של חברי הקיבוצים.

 

מדובר בהייטק, במחשבים ואלקטרוניקה, ברפואה משלימה. כבר היום יש חברי קיבוץ רבים שעוסקים ברפואה משלימה. יקומו הרבה יזמויות ועסקים קטנים רבים שבהם המבנה הניהולי שטוח. כך, למשל, עובד או עובדים מעטים במרפאה לרפואה משלימה גם מנהלים את עצמם.

 

חדש בגבע

 

בגבע הונחו החודש יסודות למפעל חדיש ומתקדם לקילוף ופיצוח שקדים. מדובר בהשקעה מאסיבית מאוד, הנעשית כולה על ידי הקיבוץ, ללא שותפים.

 

המפעל החדש עתיד לעבד עד 4,000 טון גלעינים, במשך שלושה וחצי עד ארבעה חודשים בשנה.

הציוד נקנה בארצות הברית והוא המתוחכם ביותר בעולם לקילוף-פיצוח.

בעונה יעסיק המפעל כ-12 עובדים.

 

מתוך "במקום" מס' 21

 

נכתב בתאריך
16/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו