עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חגיגות עאלק

חגיגות עאלק

מאת אסף אתר, 15/11/2010

 

אנחנו מציינים מלאת מאה לקיבוץ בזמן שרוב הקיבוצים מתנערים מן הערכים שעשו אותנו לתנועה מפוארת

 

אמצעי התקשורת הציבוריים בישראל עושים לנו כבוד לרגל מלאת לנו 100 שנה. ואני מסתכל והלב דואב: הקיבוץ בעיקר היה דבר יפה, וגם עכשיו - כשלמד להשתנות ולהיות קיבוץ מופרט - הוא ראוי לציון לא רע. בזכות השינוי הוא חוזר לחיים, הבנים חוזרים הביתה, יש גידול דמוגראפי, יש הבראה כלכלית.

 

אני סולח להם על העיוותים, על השטחיות, על הבורות. שמעתי את ירון לונדון מספר לקהל צופיו, שבשנת הקמת המדינה היוו הקיבוצים 8% מהאוכלוסייה בארץ, ושיש היום כ-420 קיבוצים - ואיש אינו פוצה פה ומצפצף! על הכל אני סולח, פרט לדבר אחד - איפה אנחנו? אנחנו - כ-65 קיבוצים שיתופיים נעלמנו וגם נאלמנו. איש אינו זוכר אותנו. אזרחי ישראל חושבים שה"קיבוץ" נעלם, שיש בארץ רק קיבוצים "מופרטים".

 

אז אנחנו בני 100! בהחלט מאורע ראוי לציון, מועד מתאים לחשבון נפש - אבל חגיגות חוגגים בגאווה, חוגגים הצלחה. לכן אני לא משתתף בחגיגה. אני מוכן לחשבון הנפש.

 

***

הקיבוץ היה במשך שנים הדגל והסמל לישוב היהודי בארץ ישראל - גם למדינת ישראל בראשית דרכה - סמל להתחדשות חברתית, להצלחה חקלאית בארץ מדברית, לחלוציות תעשייתית, לכיבוש המדבר והטרשים. ובעיקר - סמל לחברה מתקדמת, שמשתדלת יותר מכל חברה אחרת בעולם להיות צודקת, שוויונית, דוגמה לשוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה.

 

גם במיטב ימיה של התנועה המפוארת הזאת היו לה בעיות. לא הכל היה דבש (אינני מתכוון לקשיי הקיום, למחסור, לתנאי החיים הקשים וכד'), אבל הבעיות היו בטלות בשישים אל מול החדשנות, ההצלחה וההישגים. מכל העולם באו לראות אותנו, ליהנות מזיווֹ של הנס, ללמוד אותנו. גם אז היינו תנועה למעטים. למרות ההזדהות הרחבה עם הערכים של הקיבוץ, רק מעטים היו בעלי המזג המתאים לחיי יומיום בתנאים שהם כל כך שונים מהחברה שמסביב. רבים יותר העדיפו לכבד את הקיבוץ וערכיו מבחוץ...

***

והיום? רוב הקיבוצים מתנערים מן הערכים שעשו אותנו לתנועה מפוארת. התנועה הקיבוצית נכנסה לתהליך דטרמיניסטי של חדלון - הדרך מובילה בוודאות אל הישוב הקהילתי. כבר היום רוב הקיבוצים הדיפרנציאליים אינם נבדלים בהרבה מן המצפים הקטנים בגליל ובמקומות אחרים. ברבים מן הקיבוצים הולכות ומשתלטות ההרחבות. קיבוצים אחדים כבר הכריזו על רצונם לחדול מהעמדת הפנים ולאמץ "סטאטוס" אחר (מושב? יישוב קהילתי?), ורק קשיים משפטיים עדיין מונעים מן המגמה הזאת להיהפך לזרם של ממש. קיבוצים דיפרנציאליים אחדים מגלים רצון כן לבנות משהו חדש. צורת חיים דיפרנציאלית עם מידה מסוימת של ערבות הדדית וולונטרית (ערבות מן הסוג שאינו מחויב על ידי חוקי המדינה), ועם סוג של הוויה חברתית משותפת. הלוואי שיצליחו, למרות שזה לא יהיה קיבוץ! מספרם איננו גדול. המגמה הרווחת היא אל היישוב הקהילתי.

 

שוויון ערך האדם, שוויון ערך העבודה - אלו הם נשמת אפו של הקיבוץ. בלי זה אין קיבוץ. הסיבה העיקרית להפרטת הקיבוץ היא בדיוק זאת - ההשקפה שיש לבטל את שוויון ערך העבודה; שמי שעבודתו זוכה לערך נומינלי גבוה בעולם הקפיטליסטי – מגיע לו ליהנות מעודף הערך הזה, מגיע לילדיו לחיות טוב יותר מילדי השכן שלו. לב ליבו של הוויכוח הפנימי בקיבוץ הוא הנושא הזה: שוויון ערך האדם, שוויון ערך העבודה.

 

***

יש מקום לציין את הישגיו הגדולים של הקיבוץ בכיבוש הארץ מן השממה, בעיצוב גבולות המדינה, בביטחון, בחקלאות, בתעשייה ועוד. אבל את הישגיו החשובים ביותר - ייסודה של חברה שוויונית, צודקת, סוציאליסטית - את ההישגים האלה איש איננו חוגג. להיפך: הם מציינים בגאווה את הנסיגה מהם, את ה"חידושים".

 

במלאת 100 שנה לקיבוץ, אני, הקטן, מבקש לציין - לא לחגוג - את ההישגים ההיסטוריים, לציין את הסטייה מן הדרך, ולהביע תקווה שהגרעין הקשה של השיתופיים יחזיק מעמד, וישמש נקודת זינוק לצעירים הרבים שמחפשים דרך, לחברות השיתופיות החדשות שקמות מדי שנה, כאשר הקיבוץ השיתופי הוא להם מגדלור ומורה דרך. אני מבקש להרים על נס את התקווה שהקיבוץ לא מת; לציין את העובדה שיש מי ששומר על הגחלת; להאמין שהשפל יתחלף בגאות ועוד יקומו צעירים שואפי שוויון וצדק בארץ הזאת שיחדשו את פניו של הקיבוץ ברוח חזונם של מייסדיו.

 

מתוך "במקום" מס' 21

 

נכתב בתאריך
15/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו